והוא מזדחל לה מתחת לחולצה,
שולח את ידו אל מקומות שעד אותו רגע היו שלה,
ורק שלה.
הוא מעביר בה צמרמורת,
כשכל תא בעורה סומר ורוטט ונושם ומתנשף
בייאוש,
בניסיון נואש אחרון להשתקם.
והוא מטפס עם אצבעותיו החלקלקות
עד שמגיע אל ליבה,
ולאט לאט-
באכזריות בלתי נסבלת-
הוא מחטט ופותח את הפצע העמוק שרק הגליד.
ואז, כאילו מעולם לא היו ולא נבראו שעות המאמץ האדיר שהיא
השקיעה כדי
למחוק את העבר,
להעלים את הצלקות-
והפצע שוב שותת דם.
זה לא סוד:
הוא משווע לה,
והיא כמהה לו, למרות הכל, מכריחה את עצמה לסלוח ולשכוח.
זו רק התאווה שממגנטת אותם-
שני כתמים שחורים בעולם שכולו כאב.
ביחד, הם יוכלו לחצות כל גשר שרק יחפצו.
אבל היא יודעת
שהם ישרפו אותו,
במקום לבנות.

ובכל זאת היא שם,
מספקת את שניהם,
ונותנת לעצמה עוד ועוד סיבות
לתקוע בעצמה חרבות.
פעם אחר פעם.