אני לא מאמינה שרבנו, חשבתי לעצמי בעודי הולכת ברחובות העיר עם
תיק בד ורוד תלוי על כתפי. ידעתי שאני צודקת! הרי בכל זאת הוא
כבר 4 ימים לא התקשר ואפילו שלום בבית הספר הוא "שכח" להגיד
לי, אבל אם אני צודקת... למה אני מרגישה כל כך רע? שאלתי,
ועניתי לעצמי - כי את אוהבת אותו.
שמעתי את מוסיקת הפסנתר מהסטודיו והבנתי שמרוב מחשבות על עידן
איחרתי לשיעור, קפצתי את שלוש המדרגות שבכניסה ומיהרתי לחדר
ההלבשה, קשרתי במהירות את הנעליים, אספתי את שערי לקוקו גבוה
ונכנסתי ברעש לסטודיו. אלה, המורה הסתכלה עליי במעט כעס וחיוך,
החזרתי חיוך ונעמדתי במקומי בין הילה לרוני.
המוסיקה התחילה שוב, בגללי. אחרי הפירואט הראשון עידן כבר חלף
ועף לו מראשי... הייתי כל כך שקועה בריקוד.
תנועה אחת יותר מדי ומצאתי את עצמי על הרצפה, המוסיקה נפסקה
,בגללי. אלה שוב חייכה כשהילה עזרה לי לקום. הרגשתי דקירות של
כאב בקרסולי והתיישבתי, נשענת בגבי על מראת הסטודיו. הן חזרו
לרקוד. הסתכלתי על הרגליים שזזו בקלאסיות שכזאת על נעלי בלט,
כאלה שעומדות על האצבעות ואלו החזירו אותי שוב לחשוב על הבוקר,
על הריב עם עידן, על כמה שאני אוהבת אותו ולבסוף... כמה שלא
איכפת לי אם אני צודקת או לא... כמה שאני רוצה להשלים.
הורדתי את הנעל מהרגל והסתכלתי על הקרסול, הכאב עבר ולא נראה
כאילו הוא מתכוון לחזור בצורת סימן אדום או כחול. שמחתי
כשנעלתי שוב את הנעל וקשרתי אותה. שוב, חזרתי לעמוד על הרגליים
ורק בשביל לבדוק שהכול טוב עליתי לרלווה על האצבעות והלכתי אל
שאר הבנות. את שאר השיעור אני ורוני העברנו בצחקוקים על
התנועות והפרצופים שעשינו אחת לשנייה ונכנסנו לחדר ההלבשה
ברעש, כרגיל, כשאלה צועקת מהסטודיו "בנות בבקשה תירגעו", מה
שהצחיק אותי ואת רוני עוד יותר.
יצאנו מהסטודיו 5 בנות עם תיקי בד תלויים על כתפינו, עדיין עם
בגדי הגוף והשיער אסוף, הגענו לשלושת המדרגות בכניסה כשכולן
השתתקו פתאום ורוני דחפה לי מרפק בצלע. שחררתי צעקת כאב
והפניתי את מבטי קדימה. עידן היה שם, נשען על מעקות הבטיחות
ומסתכל עליי מעט במבוכה. כשראה שהגעתי הוא נעמד והתכוון ללכת
לכיווני, הקדמתי אותו וירדתי את שלושת המדרגות במהירות, חיבקתי
אותו וחייכתי, הוא חייך חזרה ושילב את ידו בידי.
הסתכלתי אחרוה להיפרד מחברותיי והספקתי לראות את רוני והשאר
מתלחששות וצוחקות לפני שעידן הגיש לי פרח קטן. "סליחה" שמעתי
אותו אומר לפני שהתנשקנו.