עומד על גבי קבר פתוח
ולמרות האוויר הנדמה כרגוע
מתבדר לו מעיל הרוח סביבי
כדפי זכרונות, כתמונות.
וארד על ברכי בציפייה תהומית
ואביט על גופי הצף במחשך
ותעלה לחישה מן הקבר
ספק אינני שומע, ספק מתעלם.
ויטיח גופי בי עלבונות אז לרוב
כמנהגו העתיק משכבר הימים
וישדלני גופי במתק שפתיים
ומעומקי הגרון, תפרוץ תגובתי.
ואתחנן אל אותו שקרן פתולוגי
דרישותי בלחישה אכוונן אל אוזניו
עד מתי יאחזני בחוד ציפורניים
שולי השוליים, משווע אל לב המרכז.
רק תתום המילה וליבי יהלום בי
לפני שיגיב גופי הלבן
אשלה את אותה אמונה מיתולוגית
בקבירתו של עצמי, הישן.
מעתה כל רשרוש יחריד עמוקות
מורא אתמלא עם כל אוושה של הרוח
מצבה בלי שם על קבר סגור
אך החשבון עם עצמי, עוד פתוח. |
