כשהמחר מקדים את האתמול ומתנפץ הכל ברור, ועכשיו הכל קורס.
עוד גל שחור לבן בא ונעלם, ולא יחזור ולא ישמור ולא ישבור
רגשות שכבר היו ולעולם לא יחזרו קורעים את הדממה באהבה,
שסולחת על הכל שקועה עמוק בתוך החול. ללא אוויר לנשימה.

לסגור את הדלתות ולנעול ת'מחשבות כי רק השכל מתפקד וזה עוזר,
כשהחיים כל-כך פשוטים וכולם נאמנים אף-אחד כבר לא רואה.
מה שקרה תמיד יקרה ומה שלא כבר נעלם וכולם צועדים בשורה.
להסתובב ולחזור להישאר מאחור, כי ככה זה טוב לנשמה.

ופתאום הכל שקט, אף-אחד כבר לא חושב, מה שגם ככה כולם לא
אומרים.
אז שומעים ומקשיבים, ומביטים ומסתכלים ותמיד תמיד רעבים
לעוד סיפור של אהבה שייגמר באכזבה כי אחרת, כבר אין למה
לשמוח.
ורק לי שכבר נמאס כי זה כואב להיות כל-כך, נגמר הכוח.

להמשיך לעמוד ולתהות אם כך להיות, זה חשוב וזה בריא לרצונות
שנגמרו כבר אם בכלל היו לרגע שם, ואז נמוגו.
ערפל שמכסה וכלום לא רואה הכל אפור, יותר קל ככה.
לעצום את העיניים לפתוח ת'אוזניים להקשיב לאדמה בוכה.