הציורים החלו ליזול מהקירות והנחשים שוב יצאו מהפרחים
המקומטים.  מוזר, הוא חשב לעצמו. כבר הרבה זמן שהנחשים לא
יצאו. הוא בהה בהם במשך כמה זמן מתפתלים ואוכלים אחד את השני
עד שהשתעמם. אז חזר לגרד את הפצע המדמם שמאחורי אזנו השמאלית.
הוא לא באמת זכר מאיפה הגיע הפצע. אולי רב עם מישהו בבר, אולי
נשכה אותו אחת הזונות לפני שהרג אותה ואולי הפצע תמיד היה שם.
כשחשב על זה לעומק הוא באמת לא הצליח לזכור את עצמו בלי הפצע.
לגרד את הפצע החליף את האוננות בתור הבילוי החביב עליו. איכשהו
אוננות כבר לא היתה מושכת כמו פעם. כל פעם שניסה לחשוב על איזה
פנטזיה תמימה כמו מצילות שרצות על החוף בבגד ים צמוד זה תמיד
הגיע בסוף לילדות קטנות עם שיער בלונדיני גולש ופרצוף עגלגל
שפשוט אי אפשר לעמוד בפיתוי של לרסק אותו במכות. להוריד עוד
אגרוף ועוד אגרוף, לשמוע אותן צורחות ולהרגיש איך הפרצוף היפה
הזה נמעך לך מתחת ליד. להרגיש לרגע כמו אבא שלהן שמזיין אותן
פעם ראשונה ולחשוב על האבא הזה, שכבר לא יזיין יותר את מה שהיה
פעם יצור יפה ועכשיו הוא עיסה מדממת. "עיסה מדממת", לעזאזל,
הוא חשב, אפילו הדימויים שלי מתדרדרים. פעם היו לו עשרות
דימויים לפרצוף שבור, כמו כל המילים האסקימואיות האלה לשלג אבל
עכשיו הוא לא היה יכול לזכור אף אחד מהם. וממילא לא הזדקק להם
יותר כי לא חשב יותר על הילדות.
לפעמים היה מנסה לשלב את הפצע והאוננות. הוא היה מגרד עד שיורד
הרבה דם ואז משתמש בדם לסיכוך. הוא היה דוחף את האצבע המדממת
לתחת ואחריה עוד אחת ועוד אחת. הוא אף פעם לא הצליח להכניס את
כל האגרוף כמו שראה בסרטים הכחולים, לא הקשים באמת עם
העינויים, בסרטי מיין סטרים האלה, "פורנו לכל המשפחה" כמו שהוא
קרא להם. שמה הבחורות תמיד הצליחו להכניס את כל האגרוף ולשמור
על חיוך. אבל הוא תמיד נתקע באמצע והפסיק כשממש כאב.
הוא הסתכל על שלושים וחמש הדלתות שמולו ותהה איזו מהן מובילה
חזרה. הוא החליט שהדלת השתיים עשרה היא הנכונה אבל בהיותו עצלן
הוא ניסה קודם את הדלת הראשונה. הוא הושיט את ידו אל הידית אבל
אז קפץ המנעול והוריד, בנשיכה אחת את זרועו הימנית. שום דם לא
ירד. רק גדם נשאר היכן שהיתה הזרוע. מישהו אחר אולי היה חושב
שזה מוזר להוריד דווקא את הימנית, שמנעול אמור לבחור את
השמאלית אבל הוא כבר התרגל. זה הרי קרה כל יום. כשניסה לפתוח
את הדלת השנייה קפצה המיטה וחסמה את דרכו, נוהמת לעברו
בעצבנות. בתגובה הוא לקח סכין והחל לחתוך את לחיו. מהלחי ירד
אל הצוואר, משם אל החזה והמפשעה ועד לרגליים. עבודתו לא היתה
מקצועית כמו פעם כי בכל זאת עבר הרבה זמן אבל היא היתה
אפקטיבית למדי. "משהו ממה שלמדתי נשאר", הוא חשב בהפתעה בעודו
חותך את שק אשכיו. כעת נפל גופו משני צדדיו כמו תחפושת והוא
יוצא מהגוף לבוש תחתוני בוקסר ורודים וחולצה עליה כתוב "המערך
- הדרך לפריצת דרך". הדלתות כבר לא היו שם. במקומן השתרע חוף
לבן בוהק שגלש באיטיות לתוך ים שחור מבעבע. הוא עמד מוקסם
והסתכל. זה היה חדש. אחרי כל השנים האלה הוא כבר לא האמין
שמשהו חדש יגיע. אבל המשהו החדש היה שם, גולש באיטיות אל תוך
השחור. הוא הרים אבן, זרק אותה והתבונן בה מקפצת על פני השחור,
כמו שעשה פעם בטיול שנתי לכינרת. האבן קפצה פעמיים ושקעה.
"בכינרת הקפצתי יותר" הוא חשב באכזבה וצעד אל תוך השחור, מתמסר
לתחושת הכאב. זה לא היה הכאב הרגיל. זה היה כאב חד חודר, נעים.
כאב כזה שמלטף לך את כל הגוף. כאב שאם מכניסים אותו לבקבוק
אפשר למכור אותו ב 39.90 בערוץ הקניות.
כמו כל דבר אחר, גם הכאב שיעמם אותו בסוף. הוא יצא מהים השחור
והחל לטפס על גדר הנשים שהפרידה בינו ובין השדה. הגדר היתה
פשוטה כזאת, כמו שרואים לפעמים בסרטים אמריקאיים על עיירות
קטנות. למטה שכבו הנשים הזקנות, מעליהן הילדות, ולמעלה הנשים
הצעירות. הוא עצר מדי פעם למשש את השדיים המקומטים של הזקנות,
את ניצני החזה של הילדות או את השדיים המושלמים של המתבגרת
האקראית. כשנתקל בשד כזה היה עוצר לכמה שניות כדי לחרות את שמו
עליו וממשיך לטפס. כמה ישראלי, הוא חשב, לחרוט את השם שלך על
כל דבר. אבל השדה חיכה לו במרחק ולא השאיר מקום למחשבות על
מהות הישראליות. הוא המשיך לטפס וככל שעלה למעלה כך נהיו הנשים
מעוותות יותר. כמו הנשים האלה בשואה שנראו כמו שלד מהלך. כשהיה
ילד תמיד חלם על לזיין שלד כזאת אבל עכשיו לא היה לו זמן.
כשגדולים אף פעם אין זמן להגשים חלומות ילדות, תמיד רצים
לאנשהו.  
כשהגיע לסוף הוא עמד והסתכל סביבו. למטה יכול היה לראות את
השדה. הוא הביט לצידה השני של החומה וראה את עצמו שוב ושוב.
הוא ראה את עצמו מטפס, את עצמו בים, עצמו נלחם במיטה, עצמו
מאונן את הפצע ועוד עצמואים רבים עושים דברים שבכלל לא זכר
שעשה ואולי באמת לא עשה. עכשיו זה כבר לא היה חשוב. הוא קפץ
למטה. בעודו נופל הוא היה חייב לבדוק שוב. הוא הרים את ידו מול
עיניו ובדק שהוא יכול להחזיק אותה יציבה. "עוד אין רעד" הוא
חשב. "יופי, יש עוד זמן עד הפרקינסון".
הנחיתה על הארץ היתה קשה. כל עצמותיו נשברו והוא הרגיש איך
החיים אוזלים ממנו. הוא התעמק במשך כמה שניות אם המילה אוזלים
באה מהשורש ז.ל.ל או א.ז.ל ואז מת, קם והמשיך לצעוד לעבר השדה.
"שיט" הוא חשב, "כבר הייתי פה". הוא זיהה כי שדה דמים היה כאן
קודם ועכשיו הוא שדה פרג. הוא הגיע אל הפרג הראשון וצלצל
באינטרקום. הדלת נפתחה והוא עלה במדרגות. כשהסתכל על מה הוא
דורך הבין כי המדרגות בנויות מאלפי אברי מין רוטטים. היו
מדרגות רק של איברים נשיים, היו רק גבריים וכל שבע מדרגות היתה
מדרגה מעורבת. הוא הגיע למעלה, הסתכל בשאט נפש על כל אשר ברא
וירא כי טוב.