בימים אלו, כשכולם עסוקים במרדף האינסופי אחרי האינטרסים,
הייתי רוצה לעצור אתכם לכמה רגעים ולגרום לכם להרהר בחשיבות
המשפחה.
כדי לעשות זאת, הייתי מעוניין להציג לכם משפחה אחת כדוגמא את
משפחתי.
הוריי, הכעס והמצוקה, למרות היותם פועלים קשי יום הביאו
לאוויר העולם שישה ילדים, ולמרות המחסור והדלות שהיו מנת חלקנו
ניסו להעמיד משפחה לתפארת.
בכורם של הורי היה העלבון, בחור נחבא אל הכלים, כמעט ואינו
מדבר ותמיד פניו כבושות בקרקע.
בתם השניה של הורי הייתה הבושה, סמוקת פנים ובעלת מצבי רוח
שונים ומשונים.
הבאים בתור היו התאומים האמת, שאף פעם לא הסבה נחת להורי שכן
היא תמיד אהבה להסתובב ערומה, והשקר שהתהדר תמיד בלבושים
ססגוניים. שני אלה, למרות היותם תאומים בני לידה אחת, אף פעם
לא הסתדרו ביניהם והעדיפו תמיד להתרחק.
אחרי ארבעת אלה הגחתי אני לאוויר העולם וקצת אחריי צעיר הילדים
הדכאון, שהיה תמיד מסוגר בעצמו ואהב להתבטא בכתיבת שירים.
עם השנים בגרנו, וכל אחד מאיתנו הקים את משפחתו הוא.
זוגתי היא הדמעה, אשה מופלאה שכמעט תמיד מצליחה להשלים אותי,
ולמרות שלעיתים היא מבקרת אצל חברתה השמחה, לרוב היא מתלווה
אליי.
זוגתי ואני הבאנו לעולם שמונה ילדים שנולדו תמיד בצמדים:
בכורינו הם הצער והיגון, שניהם רציניים, מלומדים אוהבים זה
את חברתו של זה ומנסים להעביר מחוכמתם לאחיהם הצעירים.
לאחר בכורינו נולדו בהפרש קצר מאוד שני זוגות של תאומות קנאה
וטינה ומיד אחריהן שנאה ורשעות, ארבע בנות יפהפיות בגיל
ההתבגרות, שגורמות לשברונות לב וסבל מבלי להיות אפילו מודעות
לכך.
הצמד האחרון הם בני הזקונים שלנו בריחה, שהיא ילדה מקסימה,
וטירוף שהוא ילד שובב. שניהם ילדים מאוד פעלתניים ומלווים זה
את זו להמון מקומות, אך לעיתים הם גורמים גם להמון בעיות יחד.


מדי פעם, למרות מירוץ העכברושים המטורף, צריך לעצור רגע בצד
ולהיזכר בערכים הישנים של פעם.
ואני מקווה שבכל פעם שאתם חשים שהערכים האלה הולכים לאיבוד
תיזכרו במשפחתי ובי, הכאב.