הרוח. החופש.
משהו מתקרב..
עם כל רגע זה קרוב אליי יותר ויותר, בעודי נהנה מהרגע שלפני.
כשזה יגיע אליי, הכל יסתיים.
שערי הפרוע מתנופף בכאוטיות, בעודי בוהה קדימה, הלאה...
אני מתהפך לכל כיוון שרק עולה בראשי, לטעום מהחופש לא מספיק
לי, עליי למצות אותו עד תומו לפני שימוג במהירות בה הופיע.
עצמותיי חדורות בקור מן הרוח, איני מרגיש את שרירי פניי, אך
מתעקש אני להמשיך ולבהות קדימה. המגרעות והתחושות המעיקות, אף
הם לא יהרסו לי את חוויית החופש המושלם שלי שבה אני שרוי.
קול. מישהו קורא מלמעלה, מבקש שאחכה לו. איני לבד יותר בחופש
הזה, חוששני כי שותפי לחופש יכבול אותי וישמיד את החופש המוחלט
שלי... אך לא, כי הוא זה שהביאני הנה, בלעדיו יאבד חלק ניכר
ממהות ההרגשה אשר ברגע זה ממלאת את תודעתי וגופי... אך הוא גם
זה שיסיים הכל, הוא חלק בלתי נפרד ממצבי, ובכך שהוא יוצר
בשבילי את החופש המוחלט הוא מגביל אותי אל השיתוף של חופשי
איתו.
פרסתי את ידיי ורגליי בעודו צולל מטה על מנת להשיג אותי. החופש
הינו מוגבל בתכליתו, אין טעם שאשלה את עצמי להאמין שנוכחתו
תגביל אותי אף יותר. הנוכחות אף שיפרה את ההרגשה במעין צורה
בלתי מנוסחת ולא  מוסברת, על אף הציפיות ההפוכות שבי.
והנה זה כמעט נגמר. ידו נשלחת אל חגורתי ומושכת בידית. שנינו
נזרקים מעלה וממשיכים לדאות אט אט לעבר האדמה, בעוד הרגשת
החופש נעלמה כמעט ללא זכר.