הגפרור מחליק מבין האצבעות ונופל. מרים אותו, ושוב מחליק. בפעם
השלישית זה עבד.
הגחל מתחיל לחיות. גיצים קטנים עפים לכל כיוון חוץ מהיד. עשן
סמיך ממלא את החדר הסגור ויוצר פוטנציאל לשריפה. הוא רגוע. בבת
אחת הגחל חוזר לצבעו השחור והטבעי. נייר כסף מחורר מקבל בברכה
את הצעצוע החדש. שאיפה, ועוד אחת, ועוד אחת.
המחשבה על הבריאות נמוגה תחת התחושה של הרוגע וחוסר האכפתיות
לסובב אותו. המוח עולה למעלה יחד עם הגוף, והחדר נראה בלתי
מזיק. קופסה שחורה של 14 אינץ' צבעוניים מוציאה מתוכה צלילים
אחרים, הכלבה ישנה על השמיכה, נראית שלווה בדיוק כמוהו. עוד
שאיפה, ועוד אחת. מחשבה על כלום טהור. או שבעצם, המחשבה על
הכלום היא בעצם סוג של מחשבה, אבל הוא כבר לא נושם אוויר דרך
האף, הצינורית הכרוכה בתוספת עשן אפור-לבן היא התירוץ שלו
לחמצן.
מנסה להבין למה הוא חוזר על התהליך שוב ושוב, השאכטה המי-יודע
כמה שלו יוצאת לאוויר החדר. מחשבות רצות כמו זאב אחרי טרף.
אפיזודה אחר אפיזודה תחת עירפול כבד, הוא מנסה להתרכז באיזושהי
מחשבה. זה בדרך כלל לוקח כמה דקות, לפעמים קצת פחות, תלוי
בהרבה דברים.
בקבוק מים מינרליים עם מים לא כאלה נפתח, שלוקים שלא מעבירים
תחושת צריבה בגרון. שנתיים אחורה. איפה הוא. מי הוא בכלל. חברי
ילדות מפוזרים ברחבי העיר שגדל בה, אנשים שלא אכפת לו מהם אבל
אין הדדיות, כי אין להם מישהו אחר. תחושה של חופש. אבל לא.
מבין שכל ההצגה הגדולה היא החמצה של הנעורים. במה שאחרים זכו
הוא הפסיד, את מה שאחרים לא יבינו בעולם הוא הבין הרבה קודם.
הכוסית הבלונדינית אפילו באגדות לא תסתכל לכיוונו, הליקר וודקה
דווקא כן. משחקי סנוקר עם אנשים שוליים שהתחבר אליהם עקב בעיה
דומה. רצון יתר מצידו להקרין נורמליות כדי לקבל נורמליות.
נסיון שנועד לכישלון לא צפוי מראש. המאמץ הזה שהשקיע כל כך
בלהיות כמוהם, להרגיש כמוהם, לחיות כמוהם, התבזבז, יחד עם רגעי
הדיכאון ששקע בהם. מסגרת חברתית שסותרת את המשמעות שלה, ומערכת
צבאית שלא מועילה יותר מהקודמת. עוד שאיפה...
סרטן. גידול ממאיר, שלב 4, השתלה עצמית, מח-עצם, זריקות,
צילומים, ניתוחים, תרופות, בכי, דמעות, טיפולים כימותרפיים,
נוזלים כימיים, בקבוקים, בדיקות דם, עירויים, איקמן, צלקות,
עצבים, חוסר הרגשה, הקאות, הקרחה, בידוד, מרותק, כאב פיזי,
נפשי. משפחה תומכת שלא יכולה למלא את כל מה שחסר. עוד
שאכטה...
נשכב לאחור על הכיסא...
מתרוצץ יום אחרי יום בחדרים וירטואלים, שמות לא הגיוניים עם
גילאים לא-גילאים. טיפוסים באים, טיפוסים עוברים. מערכות יחסים
לא מוגדרות שלא נועדו להתקיים מלכתחילה. עיניים אדומות הופכות
לשיגרה מעיקה. ערבי שישי עם ההגדרה הבלתי ניתנת להפרדה של
בילויים וחגיגות שעשו לו רע. כאילו לא סבל בכלל. שמירה על מה
שלא צריך, מדים שלבשו רבים לפניו, רובה שהרג הפך לשלו, נהלים
וחוקים שנכתבו בדם, אולי בדם שהוא איבד. עייפות, תשישות, כאב,
סבל, הזמן לא זז כשצריך אותו.
מרים את הראש ומסתכל על התקרה.
אלוהים, אם קיים אחד כזה, בטח מחייך. השיעור שהוא העביר לשאר
המלאכים האלה שהוא מרצה להם עובד לו כמו מצגת בפאוור פוינט.
אנשים מסוגלים לעשות הכל למרות הכל. מחיאות כפיים, כיבוד,
הופעה מקומית של גן עדן. הוא בטח משלם את המחיר של הגלגול
הקודם שלו, איזה חייל נאצי רשע, או קניבאל אכזר, או סתם מישהו
רע.
זריקה של 250 מ"ג רחמים עצמיים אל הווריד ביד ימין, והוא
הסתדר. שאיפה, ועוד אחת. הגחל כבר מת, אבל אינסטינקט הוא בלתי
נשלט. שנתיים אחורה...
מחשבה רודפת מחשבה...
אילו רק היה יודע לפני שנתיים את כל מה שהוא יודע היום. אם רק
היה משנה את כל מה שאפשר לשנות, אם רק הייתה דרך לתקן את הכל.
מנהגים, מקומות, אנשים, מסגרות, זמנים, תוכניות, פעולות, דברים
שנאמרו בטעות, דברים שלא נאמרו בטעות, לברוח כשהיה צריך.
הכל היה משתנה. הכל. הוא מחייך. הוא יודע שלא באמת הכל היה
משתנה. אפילו אם היה עושה הכל. אלוהים בטח היה מוצא דרך לסדר
את התוכניות, שבדיוק יהיו כמו שהן אמורות להיות. קוראים לזה
'גורל', הוא חושב לעצמו. הוא לא מאמין בזה. או שכן.
הכל היה נראה אחרת, הוא היה במקום אחר, אנשים אחרים, מקומות
אחרים, במסגרת אחרת. כמעט.
הוא היה נכנס כל יום לחדרים הווירטואליים שלו ומחכה ל-23.4.
הוא לא היה יודע איזה יום זה בדיוק, אבל ליתר ביטחון הוא היה
משאיר את המחשב דלוק כל היום. 24 שעות ביממה. עיניים מתפוצצות,
אבל לא אכפת לו. מסנן במהירות את רשימת השמות בצד המסך.
"נגב...נגב...נגב...נגב...נגב..." ממלמל. בכל שעה היה בודק אם
השם קיים, אם היא שולחת הודעה, אם היא תבחר בחייל 19 כמו
שאלוהים הלא אמיתי הזה תכנן. עד לאותו היום, עד לאותו
ה"היי...", עד לאותה שניה שבה במקום ב"התעלמות" בחר ב"היי...".
עד ליום שבו הכל השתנה.

מחזיר את הנרגילה שלו לפינת החדר, סוגר את הטלוויזיה, מדליק
קטורת, מסדר את השמיכה ונשכב עליה ונרדם. העישון מזיק לבריאות?