התקווה כבר אבדה ולא נשאר כלום,
אבל הלב עוד פועם בקצב רדום
הבלבול שוב מציף והכעס גובר
אני נשבע שיש מישהו אחר
האחר שנהנה ומקבל את הכל.
אבל אני פה לבדי מבולבל ומסתכל על עצמי
ולא יודע מה אני רואה.
לפעמים נדמה שהכל נגמר ומחר כבר לא ישאר פה דבר
ובדיוק כשחושבים שזו היא שפל המדרגה
עם השחר מצאתי תחתית חדשה
בור יותר עמוק ומלא בשנאה, שנאה לעולם ולכל מה שברא.
המילים סתם זורמות והכל מעורפל והלוואי שהכל יגמר כבר
התקווה לא חוזרת והכוח נגמר, הכוח להעמיד פנים שכלום לא מוזר,
שהכל בסדר וכלום לא קרה שכל יום הוא התחלה חדשה,
נכון כל יום הוא התחלה חדשה, התחלה של עוד עינוי נורא,
נפילה שלא רוצה להיגמר ואני פה יושב לבדי ומקווה שכך לא ישאר
עולמי.
עולם מתפורר ונופל מלא בכעס ובכאב בשנאה להכל
ואני עדיין נופל לתוך החור השחור.
החור השחור שהוא כל חיי
חיי הקצרים או בעצם ארוכים מדי... |
