לפעמים נדמה לי שחלמתי אותה. כל כך יפה, כל כך טהורה, כל כך
טובה, שלמה וחכמה. אחרי צעדיה מותירה שובל שלם של פרחים
ופרפרים, כמו פיה, כמו נסיכה, כמו מלאך בגוף אישה.
ולפעמים היא כל כך מוחשית, כשאני נוגע בה. מריח אותה, שומע את
צעדיה במורד המסדרון, אומרת, "בוא, האוכל מוכן". ואני מרגיש
אותה, אני מרגיש את החום שלה, עוטפת אותי, תמיד עטפה. "אמא,
אני אוהב אותך", אני אומר לה כשהיא מלטפת את כתפיי בעודי יושב
על השולחן ואוכל ממטעמי גן עדן מעשי ידיה.
אני רוצה תוספת, שולח את ידי לעבר הסיר ומבחין בכף יד מושטת
לעברי. "זה לא רק שלך!!!"

צווחות קורעות את הרהוריי בשולחן האוכל של בית היתומים שברחוב
השלהבת מספר 8.