תפילה זו אשא לאדוני שבשמיים.

בדמעות על שפתיי ואדמומיות בעיניי אשא אותה,
טהורה וזכה אמיתית מליבי השבור.
זעקה תחצה את גבול השמיים כברק המאיים את שלוות המתים.
שמע קולי, החרש אוזניים לזעקתי.

קלו אוזני החרשים אל מול הדי הדמעות שמילאו את הנהר,
היה זה הנהר הזך שנטף ממעמקי ליבי.
החרב ננעצה עמוק בתוך ליבי והסתובבה, מה מר הכאב,
מה גדולה אכזבת התקווה. ומה החריבה הלהב החדה?

היא שברה חדרים של חיבה מתוקה,
לחברויות אמיתיות שאשליתם התפוצצה.
כברזל חם המשיכה להלהיט את ליבי
והרעידה בתוכי את כל שאריות אהבתי,
החרב המרה המשיכה בדרכה,
אל תוך מחשבותיי המעורפלים רומסת את שאריות הדעת הצלולה.

והדמעות זורמות בעיניי כמעיין מר זורם בתוך עורקיי,
ועיניי אדומות כיין שיכר, כדם נוטף בנהרות הזמן.
אך ליבי פעם, והמשיך לשאת את הכאב,
מנסה לשרוד את הלהב הנוראה הקרה והאפלה.

אט אט תקוות ליבי נרמסה,
וידי אחזה בו מנסה לעזור לו לשרוד את המלחמה הנוראה,
ולהב האהבה המשיכה הלאה
אל החדר הקט היחיד הנותר עמוק במחבוא ליבי,
החדר אותו נצר ליבי כל השנים ושמר עליו מכל משמר.

והיא קרעה .

הדם זרם מחדר ליבי אל חזי מבעד לאצבעותיי,
הבטתי בתפילה הזכה שלי.  

צרחה!  ושקט...