את, שהיית לי אוזן קשבת,
עם מכאוביי אלייך פניתי, ולא אל אחרת.
את שהרגלת אותי שאת תמיד שם,
שהזכרת לי שאני לא לבד בכל פעם.

מה השתנה אצלך פתאום עכשיו?
כלום אין אני אותו אדם?
מה שקשה בשבילך, קשה בשבילי פי אלפי מונים.
מחשבה אחת שלך, אצלי היא אלף הרהורים.

את, שאמרת שדבר לא ישתנה,
שתאהבי אותי, וששום דבר לא משנה.
את, שהבטחת לי לבכות בחיקך,
עכשיו תגרשיני הרחק ממך?

אין אני פונה בטענות אלייך,
ברורים לחלוטין לי הם קשייך.
אך כל כך קשה לי לדכא את ההרגל,
של לא להיות לבד בליל.