הקרירות שהייתה, באותו לילה, הזכירה לי זיכרון עמום מאותה שנה
עגומה, שאני בכלל לא רוצה לזכור, אבל גם לא רוצה לשכוח. המשכתי
בדרכי, עם קור שחודר דרך עצמותיי, ובאותו לילה, הקור היה כלא
מורגש, שכן לעומת מה שעמד לקרות, ולעומת מה שכבר קרה, הקור
הפיזי הזה, אינו קור בכלל, אלא חום שאפשר להתרפק בו בשעת כאב
בלתי ניתן לתיאור.
אין דמויות אמיתיות בסיפור שלי. כי לאף אחת מהן אין אישיות.
אני הדמות האמיתית היחידה - וגם זה, נתון לשיפוטכם.

"תעמוד זקוף! טיפש! אתה לא רואה? הוא מתקרב"
אני חושב ששמעתי משהו, אבל לא משנה, אני אתעלם ממנו - כמו הרבה
דברים בחיים שלי, למרות שעכשיו אני יודע שלהתעלם זה לא פתרון,
פשוט בא לי להתעלם, גם אם זה לרגע.
הייתי כלוא בחדר הזה (שכרגע אני מדמיין בראשי) חודש שלם, והדבר
היחיד שאני זוכר ממנו זה חושך מוחלט, שאי אפשר לתפוש במוחנו
האנושי. והכל בגלל שאמרתי מה שהרגשתי, אבל זה כבר לא משנה. אני
רגיל להיות לבד, אני רגיל בקושי לאכול ואני הכי רגיל - לסבול.

פעם הצלחתי לברוח, ושוטטתי ברחובות העיר, שגם היא, הייתה עצובה
כמו כל עולמי, שקרס, מערכת אחר מערכת.
כל שאני זוכר זו אישה זקנה שנתנה לי קרקר בטעם ישן, וכוס מים
מיובשים. כמובן, אסור לסמוך על אנשים - גם על זקנים. היא קראה
להם, כדי שיבואו לקחת אותי.
"דפוק! הוא מגיע! תעמוד לפחות זקוף! מה אתה בוהה באוויר?"
שוב פעם קול משונה, אולי אני שוב מדמיין?
בכל מקרה, בחיים, נראה כאילו המוות עדיף עליהם, באמת שאני לא
יודע. אני דיי מכבד את החיים.
"די! תפסיק להרביץ לו! הוא לא עשה כלום..."
אני מרגיש קצת עיקצוצים פה ושם, אבל אני כבר רגיל אליהם - הם
מזכירים לי שאני חי, ובמקום מסויים, אני שמח שאני חי.
אני מודה. אם היו שואלים אותי (למרות שלא היו שואלים אותי)
לפני כמה חודשים, הייתי מעדיף למות, הייתי מקלל את העולם הזה,
והייתי שונא את כל האנשים בו ומי שיצר אותו, אבל אני כבר
השלמתי עם העובדה שאני חיי בו.
"אתה הורג אותו! תפסיק...! אבא!"
אני מרגיש משהו נוזל עליי... זה כנראה הגשם שמטפטף, לא משנה,
זה לא אמור להפריע לי.
אני לא יכול להגיד שהחיים היו טובים אליי, הם היו הכי רעים
שאפשר, היו חודשים שלמים שבכיתי, לילות של קור, בלתי ניתן
לתיאור, אני מצטער שנולדתי. אני מצטער.
"לא! הכאבת לו מספיק, הוא למד את הלקח, אני בטוח!"
אין לי מושג למה, אבל פתאום אני על הרצפה, כנראה שאני עייף או
משהו כזה. לפעמים זה קורה לי, אבל משום מה אני שוכב על שלולית
גדולה שכזאת.
כן, החיים שלי היו גם משעשעים, משעשעים עד כדי בכי. העולם הוא
מקום רע. זה מה שתצפו שאני אומר לכם, וזה נכון, הוא רע, אבל זה
לא כל כך פשוט, זה לא כל כך פשוט...
"אני חושב שהוא כבר לא נושם! מה עשית? הרגת אותו?"
... היה מעניין להיות בעולם הזה, למרות שלא הייתי יכול לשלוט
בחיי - העינויים שעברתי הם כלום, לעומת מה שאני מרגיש בפנים.
אבל אני מקווה, שיום אחד העולם הזה ישתנה, יום אחד נבין -
כולנו, כולנו, שכל העולם הזה שיצרנו, פשוט טיפשי. כן! אנחנו
יצרנו אותו, במו ידינו, כולנו שותפים לכך.
אני יודע שאני לבד, וכל החיים שלי הרגשתי לבד, אבל אני חלק
מכם, אני נמצא בכל אחד מכם, אני הקול שנמצא בעמקי נשמתכם. ולא,
זה לא אני שמכרסם כל דבר טוב שקיים בכם, כי אני רוצה שיהיה רק
טוב - ומי כמוני יודע, שטוב עדיף על רע (למרות שבשבילי טוב זה
לישון לילה אחד ברחוב, מחוץ לשם, ולכם אני די בטוח שזה יהיה
רע) - מותר להיות חלשים, אם יש דבר אחד שלמדתי, זה זה.
אני הקול שקורא לכם, מעמקי נשמתכם - תשנו! תיצרו! תחיו! תהנו!
תאהבו! תשמחו! תבחרו! כי אם אני יכול, גם אתם יכולים.
אני לא יודע מאיפה האופטימיות הזאת באה פתאום, פשוט...