[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דניסה סיון
/
כולנו מתים בסוף

עוד לא למדנו כלום. עוד לא הבנו איפה הוא המקום הנכון להיות,
ומה לעזאזל צריך ממש עכשיו, הרגע, לעשות. ולמי כן לומר שלום
ולמי אולי לא, ואיפה נמצא האושר הזה, שמדברים עליו רק האנשים
הרחוקים האלה שחיים בכל מיני כתות בקצה עולם.

אז אני פה. נערה מתבגרת, בעצם כבר כמה שנים אחרי, אבל הראש
נשאר בדיוק אותו הדבר. מנסה להבין כמה דברים ומבינה יותר ממה
שרציתי. החיים.
כשהיינו ילדים סיפרו לנו אגדות - תמיד הכל נגמר טוב, ואפילו
מצויין. אבירים על סוסים, נצחון הטוב על הרע.. וכמובן שכולם
חיים באושר עד עצם היום הזה...

אז למה לא, בעצם? למה לא לחיות באגדה? למה שהסוף ואפילו האמצע
וההתחלה לא יהיו מושלמים? הרי אלו הם חיינו... וילדים אנחנו
כבר לא.
מתי הפסקנו להאמין באגדות והתחלנו לחשוב שהעולם לא כזה ורוד?
אולי זה היה כשאבא התגרש מאמא? אולי כשראיתי את השכן שורף חתול
בשכונה? או שניסו לעבוד עלי בקבוצת תמיכה של אנשים שחשבתי
שרוצים לעזור?

כשאני חושבת על זה, אז זה נכון. רוב החיים הם לא האגדה שרצינו,
לא מה שהאמנו שיהיה. כשהיינו ילדים חלמנו - אחי רצה לשחק
כדורסל ב-NBA וחברה שלי רצתה לטוס לירח. ואני, כל כך הרבה
דברים רציתי.

לכתוב, לשיר, לעצב אופנה, להיות שחקנית, מדענית, רואת חשבון
ולהקים מפלגה. מה שהבנתי בסופו של דבר הוא שמכל הרצונות שלנו
ומכל החלומות שלנו, למדנו רק דבר אחד - לחסום את עצמנו, לחסום
את החיים. למדנו לתת לאנשים אחרים לתחום לנו את הגבולות.

אז מה, נורא קל לחיות לנצח. לפחות לחשוב שאנחנו חיים לנצח. הרי
אף אחד לא באמת חיי כאילו אין לו זמן. וכל אחד חושב שכשיהיה לו
זמן הוא יעשה את מה שהוא אוהב. והנה מבזק חדשות שהגיע זה עתה:
"אין לכם זמן על כדור הארץ. כולכם הולכים למות. כן, כן. אתם
חולים במחלה סופנית שלא משאירה לכם הרבה זמן להיות פה. למחלה
הזו קוראים "החיים". ואם תקשיבו חזק תשמעו את המבזק הזה כל
בוקר, ואולי תחיו את האגדה שלכם כמו שצריך. תחיו את החלום.

תגשימו את כל החלומות שלכם וכמה שיותר מהר וכמה שיותר בכיף. כי
אין זמן אחר. אנחנו מרגישים כאילו יש, אבל גם 10,000 אנשים
שקמו היום בבוקר היו בטוחים שיש להם את כל הזמן שבעולם, ומתו.
חלק בתאונות דרכים, חלק ממלחמות, חלק ממחלות ומהמון סיבות
שונות.

אז מה בעצם הסיפור פה? זה סיפור יותר עצוב ממה שזה נשמע. תמיד
אמרתי שלמות זה חלק מהחיים. אבל אם תבינו שאני, אתם, וכל מי
שסביבכם לא יהיה פה לנצח, תנסו ללמוד איך לחיות את החיים ולא
למות אותם. כי כולנו מתים בסוף.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
נגיד, שאני רוצה
להתגרש מתרנגול,
אני צריכה
להתחלק איתו
בשעות ביקור
בסלוגן שלנו??




כרבולת של
תרנגול מתכננת
תוכניות לעתיד
טוב יותר-
בשבילה.


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/1/05 11:43
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דניסה סיון

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה