כולם עטים עילה, לחץ אדיר, כולם חושבים שהיא כ"כ יפה, כ"כ
מתוקה, מיוחדת, יש רק אחת כזאת, הם בכלל לא יודעים שעוד כחודש
אולי פחות תבוא אחת אחרת, בדיוק אותו דבר, אולי קצת יותר יפה
קצת פחות מתוקה, יותר אגרסיבית אולי יותר עדינה, אולי גם לא.
אבל בכל זאת, כל המהומה הזאת שמסביבה... מושלמת? לא... תבוא
אחת אחרת, שגם עליה יגידו את אותן המילים בדיוק.
ובזמן הזה שכולם עוטים עליה, מרעיפים מחמאות, מנסים להכנס
לתוכה זולגת לה דמעה, קטנה, בודדה, יחידה... דמעה שמסמלת את
העובדה שזה לא בטוח יצליח, זה הכל יכול ליפול, הוא יכול ליפול,
או שיפילו אותו...
ואף אחד לא עוצר שניה, עוצר את השעון הביולוגי הזה שאומר, אין
זמן חייבת להמשך ללכת, להתקדם אל הלא נודע, אולי זה יקרה וחיים
חדשים יגיעו לעולם, ואולי לא. אולי זה יפול וכל החלום יתפוגג
ויתמוסס לאיטו.
לעצור שניה כדי לתת לה שניה לחשוב , לתהות אם זה באמת מה שהיא
רוצה.
זהו, הוא חדר.
זה נגמר.