ישנם רגעים בחיים אשר אנו מרגישים אבודים ואומללים.
אובדי עצות. היקרים לנו אשר בהם האמנו והפקדנו את סודותינו,
בגדו בנו. הם דרשו עתיד טוב יותר ואותנו הותירו מעל תהום פעורה
כמאיימת לבלוע אותנו למערבולת של יאוש אין סופית.
אך ברגעי הכאב והיסורים הקשים, נגלית לעינינו נקודה של אור,
אין היא חזקה כדי לשלוף אותנו מן התהום, אך למרות זאת אין אנו
מצליחים להוריד ממנה את עינינו.
אנו עוקבים אחריה לתוך מהרה חשוכה.
טחב וקור מקפיא אשר חודר לגופנו ומקפיא אותנו מבפנים. נשימה
עצורה
למשמע נטיפי מים אשר מטפטפים על אבן שחוקה, כאשר אנו מאמינים
שקרה הגרוע ביותר, אז נחשפת לעינינו מפלצת אשר רודפת אותנו
לאורך חיינו, עוטה מסכה.
אך בשלב מסויום נשמעת עצירה בחריקה חרישית, קול חורק וחד נשמע
כיללת כאב ודממה אשר לוקחת אותנו לפחד...
חושך מימינינו משמאלינו מקדימה מאחורה מערבולת של קור. אותה
מפלצת מופיעה לנגד עינינו אנו חשופים לה אנו קופאים בקור,
שורשינו באדמה כמו עץ זקן ועתיק. בעודו מפנה אלינו את להב
סכינה המושחז מתקרב אלינו עד כי אנו מרגישים את נישמותיו, לפתע
אנו מרגישים מתרוממים בכוח עז ותוקפים את המפלצת, אשר מייללת
מכאב.
בצעדים שקטים ניגשים אליה ומושכים את המסכה מפניה.
הפחד אשר נושא אותנו כאשר היצור מתאושש ואנו מביטים בעצמנו מול
עינינו נלחמים על חיינו הלא אותו יצור זוהי המפלצת שלנו אשר
מבקשת לפרוץ החוצה ולשחרר את זעמנו המודחק ביותר.
אותה נקודת אור מתעצמת לפיצוץ עצום המותיר אותנו באותה תהום
ובה סולם ובמעלה הסולם מושטת לנו יד ונעמדת מולנו תקווה
יפיפיה, ידה מזמינה וחמה מושטת אותנו מהנהר של סבל חזרה
לשפיותנו.
"אנו למדים מכך שאין להדחיק את רגשותינו, אחרת הם יפרצו בדרכים
אשר יפגעו בנו וביקירנו."
והאור זרח על פינינו באהבה קורא לנו, אומר לנו שאנו בלתי
מנוצחים ולפתע רגלינו מתנתקות מהקרקע ואנו מתרוממים לעבר השמים
ומעולם לא הרגשנו חופש כה מושלם.
רוגע שקט בשמים תכולים שמש חמימה ומזמינה, ריחו של הדשא הגזום
וניחוח החורף הקרב, האגמים, היערות הכל נראה כה מושלם וכעת אנו
הגענו ל"קשת האמונה".


                                חומר למחשבה... לא?