...חלמתי שיצאתי מהבית באמצע היום והלכתי לשוק. ולא סתם שוק,
לשוק הדגים שבנמל, מתהלכת בין הדוכנים המסריחים, בין גבעות של
דגים כסופים-חלקלקים שהביטו בי בעיני זכוכית בולטות. בדליים של
מי ים מלוכלכים שחו דגיגים מפוחדים, באקווריומים נעו לובסטרים
כהים ומפחידים. דם ומים מלוחים זרמו בנחילים דקיקים על האספלט
והתנקזו בגומחות ובחריצים. המוכרים התווכחו עם הפיליפיניות
בעיברית עילגת, וכדי להתקדם נאלצתי למרפק את דרכי בהמון הממלא
את המזח. לבסוף הגעתי למבוא סתום, מלפני היה רק דוכן דגים רעוע
ומאחוריו קיר אבן ישן ועיוור. מעל הדוכן נתלה שלט אלומיניום
נוצץ עם אותיות אדומות: "אין יציאה". התקרבתי והבחנתי שמתחתיו
מישהו שרט אל תוך האבן העקשנית אותיות באנגלית:"Hell is other
people".

בבוקר קמתי כהרגלי, משתיקה את השעון המעורר שצרח "Hell! Hell!
Hell!" בתפיפות אלימות על השידה. השעון נפל והתנתק, כהרגלו.
הגוף הדומם לצידי התהפך, פניו אל הקיר, לא מוטרד. על התקרה
ריצדו קרני שמש חמודות, והחדר נראה לי לדקה קצרה שלו ויפה.
הגוף לידי פיהק בקול, מפר את האידיליה, ובאנחות הכרחתי את עצמי
להתרומם. היום החל.
המים במקלחת היו חמים ומלטפים, שוטפים ממני חלומות מהוהים של
דגים ודם. עצמתי את עיניי בחזרה. "נשמה, אולי תשאירי קצת מים
חמים לגילוח?" שאל הקול בצידו השני של הוילון, אירוני-משהו. גם
כאן אין לי שקט.

בזמן שרוני התקלח בשאריות המים יצאתי למרפסת הקטנה ובהיתי
בתנועה השוחה למטה. מהופנטת, לא הבחנתי בשכנה שולה ובחלוק
הורוד שלה שיצאה בנתיים אל המרפסת שלשמאלי. נרעדתי למשמע קולה
החורק: "בוקר, עמי, ישנת טוב?"
"שולה," שאלתי "מה זה אומר לחלום על דגים?" שולה נשאה את מבטה
לשמיים וגרדה את סנטרה בחשיבות. "אושר, אני חושבת" ענתה לבסוף.
"וילדים. הרבה ילדים." מבוהלת, נמלטתי ממנה והלכתי להתלבש.

דגים, לפי פרוייד ודויד לוף:
בחלום הדגים קטנים מסמלים את הזרע הגברי, הדגים הבינוניים -
ילדים, והחכה את הפאלוס. חלומות הסובבים סביב דגים יכולים לסמל
חיפוש אמצעים להשבעת רצונות בסיסיים, או הצורך למצוא דבר-מה
חבוי מן העין. גם, הדג מנבא מסעות או נדודים. לבסוף, היכולת
(או חוסר-היכולת) לפרנס את עצמך.

מצאתי את עצמי כבר במכונית, נוסעת, כשרוני התעניין (בדיוק כך,
התעניין) אם אני מתכוונת לנסוע לחיפה, או האם החלטתי לעשות
קיצור דרך ולהגיע לתל-אביב דרך רמת גן. מקללת את כל הדגים, את
הנון-שלנטיות הארורה שלו ואת היציאות שלא מודיעות על עצמן
בתרועות קולניות, האצתי כדי להספיק לשנות נתיב לפני היציאה
האחרונה לצפון ת"א. עדיף במאוחר מאשר לעולם לא! הרנו העצבני
מאחורי צפר. צפרתי חזרה, מבהילה את נהגת הסוזוקי מימיני,
שהספיקה בשניה האחרונה לפנות לי את הדרך. כך מתפתחת ניורוזה,
חשבתי, סינדרום העיר הגדולה. ברמזור נעצרתי בהקלה-מה, והצצתי
בשמיים המעוננים, ענני גשם כבדים וכהים. אולי ירד גשם, ואולי
לא. בין העננים שחו דגים גדולים עם עיני זכוכית, בלופ בלופ
בלופ עם השפתיים האפורות שלהן, אפור-כחול של גופות בחדרי
המתים. וזה כבר מיותר חמודה, חלפה המחשבה בראשי.

הבניין בו אני עובדת נראה כאקוואריום גדול, ופתאום העיצוב
המודרני והסטרילי נראה לי כנושא משמעות חבוייה. מעליות מזכוכית
עבה מוארות מלמטה נעו באיטיות כלפי מעלה, כמדוזות העולות לפני
המים. קולה המדוד של המרכזנית נשמע כאילו המילים נאמרו אי שם
במעמקים, מנותקים מהמציאות המשותפת לנו. אולי הן החלו כמילים
אנושיות, אבל הן מגיעות כהד. כרישים מנוסים בחליפות מחוייטות
בירכו אותי לשלום. הפיראנה חייכה אלי חיוך תאוותני... כאן זה
ממלכת הים, כאן כולם ישנים.
ניערתי מעלי את המלח שהתייבש ופניתי לענייני היום.
Fuck the fish, חשבתי בעליזות, צועדת במסדרון במהירות אך בכל
זאת נתפסת בחכתו של העורך. "עמי, איזה יום היום?" הוא שואל
בזדוניות. "שישי?" אני מנסה. "לא," קולו הופך מאיים "היום זה
יום המועד הסופי להגשה! איפה התירגומים של פלונסקי, אני רוצה
לדעת? למה הם לא אצלי על השולחן?!"
"כי לפי תורת היחסות גוף אחד לא יכול להתקיים בשני מקומות
שונים באותו הזמן," אני מתחכמת. אבי העורך שואג, ואחרי שעתיים
אני מניחה את התירגום על שולחנו עם הפתק המיסתורי "Fuck the
fish" מצורף למעלה. אבי משתגע אבל לא ממהר לפטר אותי, ואת הפתק
מחבר למקרר בחדר האוכל. הדגים; זה מתפשט.

דגים, לפי נוסטרדמוס:
סמל לדואליות, קשיים, סיבוכים, אי-יציבות.

"את נראת מטושטשת קצת", משכה חברתי נועה את ההברות בארוחת
הצהריים, שואפת לריאותיה עשן סיגריות יוקרתיות ולוגמת בו-זמנית
קפה טורכי אכזרי.
"איך את לא נחנקת, זה מה שאני רוצה לדעת" עניתי בהירהור. נועה
דומה קצת לאנמוניה ימית, חושנית, עם תנועות איטיות כמו מתחת
למים. אבל היא מוכנה להתכנס בתוך עצמה בכל רגע, להתקפל פנימה
במהירות למראה סכנה, להצתמק, ואז לפרוח בזהירות כשהשטח נקי.
קוראים לזה אינסטינקט הישרדות בריא.
"זה בא מניסיון" היא הציעה לי חיוך עקום, והחיוך שלה נשך עם
שיניים. "זה רוני?" שאלה.
"לא. זה הדגים כנראה."
נועה בוחרת לא להתעמק. אני אסירת תודה.

בדרך הביתה יורד גשם. הטיפות זולגות לי על השימשה הקדמית,
ואורות הרמזורים משתקפים בתוכן בהיפוך. אני מנסה לחשוב מה אני
יודעת על דגים ונזכרת פתאום בשיר החמוד מתוך "בת הים הקטנה" של
דיסני. זה הסרט האהוב על שירן, האחיינית שלי בת החמש, והסרטן
המרקד שר שמתחת לפני הים הכל שליו, רוקדים הדגים וטוב לכולם.
הוא מזהיר את אריאל מפני בני האדם, הוא אומר לה שהם מסוכנים
ואין לבטוח בהם. בתמימותה, היא לא מקשיבה לו. והיא מתאהבת
בנסיך, אלא מה. אצל דיסני הכל נגמר בחתונה אחת גדולה, כולם
שרים, והספינה עם הנאהבים מפליגה לעבר השמש השוקעת. אבל ככה זה
רק אצל דיסני; במקור, אצל הנס כ. אנדרסן, בת הים המאוהבת לא
מוצאת את אושרה עם הנסיך וביאוש משליכה את עצמה חזרה למים,
הופכת לקצף גלים לבן. בקופנהגן היום עומד פסלה העצוב לחוף הים,
פניה אל האופק המתרחק. היא חולמת, כנראה.
אך שירן לא יודעת מזה בכלל. בשבילה הכל נגמר טוב, ואולי עדיף
שכך, והאופטימיזם הריקני של דיסני יתקן לנו את הילדים.

לפי מילר:
דגים מתים המופיעים בחלום מנבאים יגון ואבדן. אם אשה צעירה
חולמת על דגים חיים, מצפה לה אהבה גדולה. ללכת לשוק דגים מסמל
אושר ופריון לחולם.  

לארוחת הערב קניתי דג, במיוחד. הוצאתי את ספר הבישול שאמא נתנה
במתנה לי כשעברתי לגור עם רוני, לפני שנתיים, בתקווה ואלמד
משהו מהכישוף הנשי שלה, מאיך מפתים ומבייתים ומאלפים בעזרת
נינוחות ומטעמים מטריפי חושים. ואני ניסיתי להסביר לה שרוני
בכלל צמחוני, למרות שלפעמים הוא מוכן לאכול דגים כי זה בריא,
וכי זה עדיף מהחלבונים הסינטטיים. היא התווכחה איתי שעות, קודם
כסניגור בצידם של הקיש והנזיד והסלט ואחר כך שגבר שלא אוכל בשר
מדאיג אותה ושבטח זה נובע מאיזו טראומה נפשית עמוקה. אבל את
הספר שמרתי. "דג ברוטב יין לבן, ראשי חרשוף ופול טרי" נשמע לי
מתאים. אלגנטי. והמתכון בדיוק מותאם לשתי מנות. לזמן-מה המטבח
נראה כאילו משתמשים בו. סירים ביעבעו ושרקו משמחה, ריחות עלו
והתיישבו כאדים על החלון הקר, מדגדגים את בלוטות הטעם. רוני
נעמד מופתע בדלת, ארשת האירוניה הטבעית מפנה מקום להשתאות כנה
שהזכירה לי שהוא בעצם נורא צעיר. שאנחנו נורא צעירים, בעצם.
"את רוצה עזרה?" שאל, לא בטוח. "כלומר, אמממ... הכל בסדר?"
צחקתי.

אכלנו את הדג על השטיח בסלון, לוגמים את היין הלבן מהבקבוק.
"מה זה חרשוף?" הוא שאל, מתבונן בחשד באצבעות הפרוסות על
צלחתו. "זה הדג," שיקרתי ללא בושה. "לא נכון," מחה "הדג זה
הפילה... זה ירק?" הסתכלתי לו בעיניים, הן היו חמות באותו
הרגע. "לא יודעת," אמרתי לו בשיא הכנות. "הירקן היה סבור שזה
סוג של פרי." אחר כך רוני הודה לי על הארוחה הביתית והנדירה
בדרך שנראתה לו הכי מתאימה, בין הצלחות, על השטיח בסלון,
בעיקביות וביסודיות, כמו שהוא יודע. לא התנגדתי. אולי הכישוף
של אמא דווקא עובד, ואולי זה הדג-חרשוף, אבל הייתי מופתעת
לטובה. אחר כך שאלתי אותו אם יש "תנוחת דג". רוני אמר שהוא לא
שמע על דבר כזה, אבל מוכן לנסות אם יש לי איזה רעיון. לפני
שהספקתי לענות לו דייג שקוף התנתק מהקיר ולאחר סיבוב מהורהר
בחדר יצא מהחלון ונעלם. "לא משנה," מלמלתי, נוברת בכתפו
העירומה  "סתם דימיון חולני."

אחר כך הלכנו להצגה של הבימה בהיכל התרבות, "אין יציאה" של
ז'אן פול סארטר שמישהו החליט להושיע ממעמקי המודרניזם שנישכח
ולהחזירה לתיאטרון.

"מה חשבת?" שאלתי אותו כשיצאנו אל האוויר הקר, ספוג בריח גשם
טרי ולכן קצת משכר. אני יודעת שזו שאלה מטופשת, אבל לא
התאפקתי. "את רוצה תשובה רצינית או לא?" חשבתי לרגע. "לא
רצינית". "טוב, אז קודם כל, אי-אפשר להתגלח בלי מראה; ושנית כל
גם בגיהינום אנשים מבזבזים יותר מדי זמן על שטויות, ואולי זה
בעצם העונש האמיתי - לשבת בחדר מלא אנשים בלי שום תקוות
לאורגיה איכותית."
"וברצינות?"
"ברצינות? אולי גיהינום זה פשוט אנשים אחרים, אבל אז גן העדן
זה אותו הדבר. זה תלוי בגישה. וסארטר סתם ממורמר."

ונוס
אלת האהבה במיתולוגיה הרומאית; אפרודיטה אצל היוונים. לפי
המיתוס נולדה מקצף הים ומטיפות דמו של אורנוס, לחוף אחד האיים
בים האגאי. נושאת סמלים רבים, בניהם זה של הדג. היום המוקדש לה
מימי השבוע הוא יום שישי.

בלילה שוב חלמתי על שוק הדגים. התהלכתי בין הדוכנים המוכרים,
הריח המלוח מכה בנחיריים, העיניים הריקות מביטות בי, מאשימות.
הררי דגים, דגים בדליים, דגי טונה, סלומון, קרפ, בורי.
הפיליפיניות מתווכחות עם המוכרים, וההמון סביבי רק מתהדק, אני
בקושי מצליחה להדחף לעבר יעדי המיוחל - הקיר המצהיב עליו שרוטה
המנטרה הישנה: Hell is other people. זה קשה, כמו לשחות נגד
הזרם, אבל אני מתעקשת ולבסוף נחלצת מהעיסה האנושית, נעמדת מול
סוף-הדרך הבוטה הזה. המוכר בדוכן הרעוע והעני שואל אותי אם הוא
יכול לעזור לי. "כן," אני עונה בנימוס "אם היית יכול בבקשה
להזיז את הדוכן שלך, זה יהיה נפלא." להפתעתי המוכר לא מתווכח,
קם ואורז. הוא מוכר רק עיני דגים, והם נערמים לפניו בצלוחיות.
"כמה העיניים?" אני שואלת לפני שהוא שופך אותן חזרה לדלי אפור
וגדול. "מתנה, אם תרצי" הוא עונה  בעצב. אבל אני לא רוצה והוא
הולך. אני פונה לקיר. "זו בדיוק הבעיה," אני אומרת לו "אני
פשוט לא רוצה. מי אתה שיקבע לי בכלל איפה היציאה? ואיזו מין
מתנה זו - עיני דגים?! תגיד לי, השתגעתם?!!"
אחר כך נטלתי את המכוש ששכב לו בפינה, כנראה מחכה רק לי,
והכיתי בקיר בכוח. האבנים העתיקים נלחמו, נרעדו, ולבסוף נשברו
אחת-אחת תחת מטר ההלומות האלים. באיטיות נוצר פתח, המשכתי
להכות בקיר ביסודיות, והשבר התרחב, שולח רעדים וסדקים דקים אל
האבנים השכנות. לבסוף נהיה שם מספיק מקום כדי לעבור. זזתי
הצידה והתפעלתי ממעשה ידיי. השלט הרשמי-משהו, המנטרה מתחתיו,
ומתחתם פער רחב וחצוף, בז לסופניות שלהם.

מתוך המעבר שבקיר נשמע קולו של רוני, מנומנם מעט, שואל אם הכל
בסדר. "הכל בסדר," עניתי ברצינות. "שברתי את הקיר."
חזרתי לישון.

הדגים התעופפו באיטיות דרך הקיר הפרוץ, לאנשהו הרחק משוק
הנשמות הזוועתי.

הציטוט "Hell is other people" לקוח, מהמחזה "Huis Clos" של
סארטר, כמובן. מתורגם לאנגלית כ"אין יציאה" או "דלתות סגורות",
1944.