[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







יניב צוקרמן
/
השפכטל של אחרי

הכרתי את האישה הכי מדהימה, הכי מדהימה שפגשתי אי פעם. אבל לא
עשיתי בקשר לזה כלום. פשוט חשבתי- אני אוהב, אני כואב וממש חסר
לי לב(לא הייתי חושב בחרוזים ממש,זה רק בשביל המחשה).אני
וויתרתי מראש, בלי קרב. הבעיה היתה שהייתי רגיל. רגיל להכיר
אותה, לרצות אותה ואז לעזוב. בשלב מסוים גם עזבתי את החברים
שלי. זאת היתה יותר עזיבה הדדית. כמו גירושין עם משפט קצר.
ברור שחשבתי אז שהם נציגי השטן, אבל בכל זאת, להיות בלי חברים
כל הזמן בבית זה לא מומלץ. בטח לא כמה חודשים. באותה תקופה,
הכרתי את הכלב שלי יותר מידי טוב...
בסופו של דבר הכל הסתדר. הכרתי אנשים, הכרתי בחורות. ביליתי
כמעט כל יום שישי. אפילו היה כסף. אבל למרות הכל, לא היה לי
טוב, הרגשתי רע עם עצמי. היה משהו חסר. כשהייתי לבד, היו רגעים
שפשוט הייתי שוכב על הרצפה. מכונס בתוך עצמי ושומע מוזיקה חזקה
שתיקח אותי מרצפה הקרה. אבל הרצפה התחממה ואני נשארתי קר.
הייתי צריך לעשות משהו כדי לצאת מזה. הייתי צריך להפסיק
לחשוב... פעם קודמת שהייתי במצב הזה, לפני כמה שנים, פשוט
הפסקתי לחשוב על הכל. על החרא. על המצברוח. על זה שאני תמיד
אישאר ככה. פשוט הייתי מנקה את הראש. יוצא לטיול עם החבר'ה.
אבל עכשיו החבר'ה לא ענו לטלפונים ואני כבר הייתי עמוק בחרא.
עמוק בתוכי ידעתי מה אני צריך לעשות. דחיתי את המחשבה. אמרתי
שאני לא כזה. לא רציתי להקשיב למחשבות ההרסניות של עצמי. יש
אנשים שאוהבים אותי(מי בדיוק?) -המשפחה(לא דיברת איתם שלושה
שבועות), ענת אוהבת אותי(היא אהבה, בלשון עבר. עזבה לפני חודש)
כוסאמק(למה לקלל?) שתוק.מה לשתוק? אני אומר לעצמי לשתוק?וואו
אני באמת עמוק בחרא...
לא יכולתי לסבול את זה יותר.עכשיו שאני חושב על זה, יכולתי
לסבול את זה, יכולתי להמשיך הלאה. כמו כל המליונים האחרים
שפשוט ממשיכים הלאה....
אבל לא... אני חשבתי שאני מיוחד. לי אסור להיות מדוכא. אני
מיסכן! אצלי הכל חרא, הייתי חושב/מתבכיין עם עצמי. עמוק בחרא.
חרא שאי אפשר לצאת. כמו לנעול את עצמך ולאבד את המפתח. הייתי
צריך לדעת שהמפתח מתחת למיטה, אבל לא חיפשתי.
אחרי כל זה, ומחשבות דומות מידי לאלו, נכנעתי, ונתתי לחשבות
שלי לשוטט חופשיות בתוכי. חשבתי על המילים... מוות...
התאבדות... זה דווקא נראה לי. כן כן אני יודע שלא חשבתי על זה
מספיק, זה לא ממש היה כמו שצריך(בלה בלה בלה)...
רק חשבתי שאני יעשה מזה משהו מפואר.לא רציתי להיות במהדורה של
20:00, אבל רציתי להיות מישהו. החלטתי להיות מהאלה, מהסוג
שגורמים לילדים לא לישון. כמו הבניין הנטוש שמפחדים ללכת אליו,
כמו הסיפורים על רוחות ועל אנשים מתאבדים.
אני רציתי להיות זה שהרג את עצמו בתוך הבית-ספר. החלטתי לנסוע
בחזרה לעיר שלי ולפרוץ לתוך הבי"ס הישן. ושם בתוך המסדרון,
לפוצץ לעצמי את המוח. כן חשבתי, השרת הזקן יגרד אותי עם שפכטל.
דמיינתי איך המנהל בא בבוקר ומתעלף.
ראיתי איך בעוד עשר שנים, הילד החדש בבי"ס ישר ישמע על ההוא
שמת במסדרון, בלילה. ראיתי ילדים קטנים בוכים.
אין לי בעיה עם ילדים אבל לא היה לי אכפת. רציתי להיות ההוא
שירה בעצמו במסדרון. אבל היתה בעיה.
קניתי אקדח. כתבתי מכתב, מתפלסף כמו שאני אוהב. שתיתי בקבוק של
משהו טוב. אבל כשהגעתי, ראיתי שהיה משהו שונה. קניון קטן ונחמד
עם קולונוע וגלידה וחנויות בגדים. בדיוק מעל הבי"ס הישן. הרסו
לי את המסדרון.
ראש עיר מזדיין. תמיד אמרתי שאני שונא פליטיקאים...

אני מקווה שלא נוצר הרושם הלא נכון. אני לא תמיד עם נטיות
התאבדותיות. אבל חשבתי שזה סיפור שצריך לספר. אני בעצם בנאדם
רגיל, רק חושב שאני צריך לקבל משהו, אבל אף פעם לא מנסה לקחת.
זאת הבעיה העיקרית שלי. אני לא פסיכולוג ולא חכם במיוחד, אבל
היה לי הרבה זמן לחשוב על הדברים האלה.

אחרי שראיתי את הקניון ההוא, החלטתי שכדאי להכנס פנימה.היה 10%
על דיסקים. יצאתי מהאוטו. האקדח עדיין בתוך המעיל, ואני כבר
כמעט שכחתי מכל העניין. עד כמה שידעתי, אני באתי לכאן לעשות
שופינג. באמת רציתי את הדיסק החדש ההוא. נו,של הלהקה ההיא. איך
שנכנסתי המאבטח עצר אותי. "אסור להכנס" הוא אמר. "למה?"שאלתי.
"מה אתה עיוור? אתה חושב שסתם יש כאן ניידות?" רק עכשיו ראיתי
שהמקום פשוט היה מלא בשוטרים. לא כל- כך הרבה בעצם. שתי
ניידות. "מה קרה?" שאלתי, כמו אזרח מודאג. "איזה פסיכופט ירה
בעצמו בתוך חנות בגדים..." לא האמנתי. לא רציתי לשמוע. אז
יריתי בו.



זה לא היה דבר כל כך חכם לעשות. לא בגלל שהשומר מת. זה לא ממש
הפריע לי. מה שהפריע לי זה שפתחתי עיניים בטיפול נמרץ. המוח
שלי היה מלא במחשבות לא ברורות על צינורות. היה לי כל מיני
צינורות. אינפוזיה ועוד דברים שלא ממש ידעתי למה הם שם. רק
ידעתי שכואב לי. הדבר האחרון שזכרתי זה השומר. אני מוציא את
האקדח. ואז כאב. אני יורה. השומר מת. ואז התעוררתי פה. כנראה
השוטרים ירו בי. כן, עכשיו נזכרתי, אני יריתי בו והיו לידי
שוטרים. טוב זה מסביר הכל. לא הבנתי למה עשיתי את זה. רק ידעתי
שעשיתי את זה וזהו. כל החיים שלי, אני יבלה את כל החיים שלי
בכלא, הבנתי. אני צריך עו"ד. אני צריך מים. אני ממש צריך מים.
אחרי דקה של מחשבות על מעיינות זכים ומים צלולים יורדים
בגרוני, האחות נכנסה. היא הביטה בי במבט לא ממש אוהד שאמר הכל.
אני אישיות לא פופולרית. אולי אפילו כתבו עלי בעיתון. אבל אני
יהיה אסיר כל החיים שלי. וזה לא טוב.
אולי אני אברח. יש שוטרים בחוץ(אני רוצח, לא?), וגם לא נראה לי
שבטיחותי בשבילי להתחיל לרוץ עם כל הצינורות האלו. ניסיתי
להתיישב. וזה לא היה ניסיון מוצלח.
האחות בדקה את הלוח שעל המיטה והתחילה לסדר את המכשירים לידי.
היא עברה לחולה לידי. עכשיו רק שמתי לב למיטה לידי. שכב שם
איזה זקן אחד שנעץ בי מבט לא סימפטי. חייכתי אליו חיוך רב
משמעות ואז האחות סגרה את הוילון וטיפלה בזקן.בזמן שאני
בחנתי את השעון קיר בצורת כדורסל שהיה תלוי מולי, שמעתי-
-"אבל הוא מטורף!"
-"אדוני, תגיד תודה שקיבלת חדר ושאתה לא שוכב במסדרון"
-" את מאימת עלי? אני כבר חמישים שנה משלם ביטוח בריאות. אני
לא רציתי אותו איתי".  
-"הוא לא יעשה לך כלום. הוא לא יכול לזוז".
-"אי אפשר לדעת אצל פסיכופטים כאלו. אני רוצה חדר אחר. אני לא
מבקש! אני דורש! תקראי לרופא. למישהו אחראי."
האחות יצאה מהחדר כשהיא מסננת משהו על הזקן ואז מסתכלת עלי
באותו המבט, המבט שנעצה בי כשניכנסה.

למרות הכל לא הצלחתי למצוא סוף







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חשבתי שאני החכם
מכולם בסוף
היסתבר שאני
הטיפש ומנוצל
מכולם.




תימני מבולבל


תרומה לבמה




בבמה מאז 28/8/01 10:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
יניב צוקרמן

© 1998-2021 זכויות שמורות לבמה חדשה