במשך חודשים אני מרגיש אותו מאחורי. עוקב אחרי. רודף אחרי בלי
בושה. אבל עכשיו הרחוב ללא מוצא מתקרב. הוא מריח אותי. מריח את
הפחד שלי. את הזיעה של אוגוסט. שנינו יודעים שהזיעה של ספטמבר
תהיה שונה.
הכל התחיל לפני יותר מעשור. הייתי כל כך נאיבי אז. כשבאתי
אליו פעם ראשונה לא ידעתי מה מצפה לי. נכון, בהתחלה פחדתי. לא
נראה לי שבכיתי (אבל מי זוכר, הייתי בן 5).
אחרי כמה ימים כבר הרגשתי בבית. כמה שאני טעיתי. זה עוד היה
בתקופה שחשבתי שאני חכם. מכאן העובדה שהרגשתי בבית. אחרי כמה
חודשים כבר הבנתי את הטעות שלי. עדיין הרגשתי שאני חכם (הממשלה
גם החליטה להוכיח לי את זה אח"כ, אבל זה סיפור אחר, ולא
מעניין), אבל הבנתי את הטעות שלי. הוא תפס אותי! הם כולם תפסו
אותי. הוא והשוליות הזקנות שלו.
האשמתי את אמא. האשמתי את אבא. היום אני מאשים את עצמי.
כשאני גדול וטיפש יותר, אך קצת יותר החלטי, אני בורח. לא שאני
רץ כל כך מהר, אבל בינתיים הולך לי לא רע. הרי הוא בניין לבנים
ענקי ויש לו עוזרות לא ממש אצניות, אז אני בהחלט מרגיש בטוח.
רק שאני יודע שהמועד האחרון מגיע. אני כמו גיבור משחק מחשב
במשימה, בלי העוזי (העוזי היחיד שיש לי זה חיטמן, וגם הוא לא
ממש יעזור פה). רק שהמשימה לא הולכת ממש להצליח.
כן, כן, הגיע הזמן לספר לעם את מה שהוא כבר יודע.
הבי"ס חוזר עד להודעת שביתה חדשה, ואני גם אהיה שם. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.