יומנו של מובטל-פרק א

אני זוכר את היום כשהודיעו לי,זה היה עוד יום בנאלי כזה
בעבודה.
הלכתי אל הבוס שלי כדי לשאול אותו מה קורה.
והוא ענה לי :"סיימת הכול,הממ אני צריך להגיד לך משהו.."
אני מתחיל לחשוש,מה הוא הולך לאמר.אני יודע שהמצב לא משהו
ושמעתי הרבה שמועות על קיצוצים.
אנחנו מתיישבים בחדר צדדי והוא מתחיל :"שמע אני לא יודע איך
להגיד לך את זה ,אבל אנחנו צריכים לצמצם את הצוות,זה לא אישי
או משהו,אבל היה נעים לעבוד איתך."
ואני עונה :"זה היה צפוי,לא נורא ,אני מקוה שתצליחו" ובלב חושב
"הוא לא התלבט הרבה לפני שאמר לי את  זה , הוא גם אמר לי את זה
כדרך אגב כמו עוד הודעה לפרוטוקול" .
אני והוא יוצאים מהחדר,אני עדיין מנסה לעכל מה קרה ,והוא ממשיך
כאילו לא קרה כלום.
מוזר, נמצאים במקום מסוים ואז פתאום כמו כיבוי אור אתה לא קיים
יותר.
את שאר היום העברתי כמו זומבי ,לא חי לגמרי אבל לא מת.מסתכל מה
קורה מסביב ולא אכפת לי בכלל .רק שיגמר כבר הסיוט הזה ,רק
שיגמר...

למחרת אני מגיע למטה של החברה,צריך לדבר עם הבוס הגדול,כאילו
שהוא יכול לעזור במשהו.
הרי הוא והבוס הקודם די קרובים אחד לשני,קוראים לזה "שמור לי
ואשמור לך".
אני נכנס לחדר שלו ,מתיישב והוא אומר לי ,אני מבין שקיצצו אותך
(גם כן גאון , אחרת לא הייתי פה-חשבתי לעצמי) ואני אמור למצוא
לך מקום אחר לעבוד בו (אלק ימצא ,אין שום דבר אחר ב"מצב" של
היום) .
אחר כך הוא שואל אותי מה עשיתי ,ואני עונה , ואז מגיעה המהלומה
הוא אומר לי כנראה שה"מצב" (מילה פשוטה בסך הכל שתי הברות,אבל
שוקלת שלושה טונות) מאלץ אותם לבצע קיצוצים ולכן אני בחוץ.
אני מוריד את הראש לאדמה ,מרגיש כמו בתוך סערה בים סוער
כשהגלים מטלטלים אותי מצד לצד ואין לי שום שליטה על מה
שקורה,אני עומד לטבוע ואין אף אחד לעזרה בסביבה.
מסתכל עליו ,אוזר את כל הכוחות הנפשיים ואומר :"היה נעים לעבוד
אתכם" ,אבל בעצם חושב מה אני עושה פה לעזאזל ,מת
לברוח,להסתלק.
חטפתי ממש הרגשת גועל.עבדתי שם מספר מסוים של חודשים,
בהתחלה הכל היה טוב ,לומדים את העבודה ,מכירים אנשים חדשים.אחר
כך כש"המצב" התחיל להעיק התחילו פתאום אנשים להעלם ,יום אחד
מקבלים הודעה על כינוס של האנשים בחברה,
המנכ"ל ביקש לכנס אסיפה כדי להזים את השמועות.
רק מה במהלך האסיפה הודיע אחד הסמנכלים הבכירים על פרישתו , מה
שלא הוסיף לבטחון של העובדים בחברה.
הרגשתי גועל מפני שידעתי שאין לי מה לעשות שם יותר,ושאף אחד
משם לא יעזור לי בחיפוש עבודה חדשה.
נכון שאנשים עוזרים אחד לשני בצורה לא פורמלית ,אבל זה לא יכול
לכסות על העובדה שאחרי שמפטרים אותך מצד ההנהלה אתה כמו שלג
דאשתקד.
אני יוצא משם ,עם טפסים כדי לעבור את כל ההליכים הפורמליים.
אומר שלום לחברה,הם די בהלם. חושבים מה יהיה בעתיד איתם ,חלק
מאשימים את ה"מצב" (שוב פעם המילה הזאת,כל פעם שמזכירים לי
אותה היא נשמעת כבדה יותר),חלק אומרים "משנה מקום משנה מזל"
,(יכול להיות, חייב לשמור על פאסון כדי לא להוציא את מה
שבפנים),וזהו נגמר .
יוצא מהדלת בפעם האחרונה מסתכל לאחור ויוצאת לי מהפה מעין אנחת
הקלה/אכזבה ,משהו לא מוגדר כזה.הקלה מפני ששינוי יכול להיות גם
לטוב.אכזבה, טוב זה ברור למה..

המשך יבוא...