ברגע בו אני מניחה את ראשי על הכר
ומתחילה לחשוב על העבר
רק בדבר אחד מוחי נזכר,
והידיעה אוכלת לי את הבשר.
דמי כבר החמיץ, נפשי מצחינה,
שוכבת במיטה הרכה כמו גוויה,
שקועה באשלייה עצמית, תיאטרון לעניים,
והמחשבות שלי נקרשות בורידים.
ורגע אחד לפני ההנתקות
עיניי רואות את קווי המציאות,
ובמוחי אני רושמת את אותה התמונה
בה אנסה להיזכר מחר, בתנוחת הצליבה. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.