אני לא בן אדם מרדן במיוחד. את המחאה שלי אני עושה בקטן, בקטן
מאוד. המטבע הקטן והכסוף שלי, הוא בשבילי ממש כיכר ציון פרטי.
אני לא צריך להתאמץ, לא צריך לצעוק, אני רק עושה מחאה שקטה,
מחאה בשקל. או מחאה בשני שקלים' אם אני במצב רוח ממש טוב.
כשאני רוצה למחות על העוני, על המצב הסוציו-אקונומי, על
הפוליטיקה והביורוקרטיה אני פשוט יורד לעיר, ומחפש נגן רחוב.
עדיף אחד שמנגן בקלרינט (זה נראה טוב) ואז אני בפעולה אחת
פשוטה גם מוחה, וגם עוזר לבן-אדם עני ומסכן, ושם לו בכובע-
שקל. שקל אחד בודד. ומידי פעם, כשאני נתקל בנגן מחונן באמת,
ואם השמיים נראים יפה באותו יום, אני נהיה נדיב וזורק לו שני
שקל. לא בשביל הכיף. בשביל המחאה השקטה.
אבל גם לי יש גבול אדום. הנדיבות שלי לא באה סתם, אני
אידיאולוג. לדוגמא, אני אף פעם, אבל אף פעם, לא נותן כסף לחסרי
בית בצמתים. כן, כן, לאנשים האלה שעומדים מול הדלת של המכונית
עם כוס מלאה במטבעות ומבט עצוב בעיניים. להם אני לא נותן. וזה
לא בגלל שאבא שלי היה נועל את דלתות המכונית כשהם היו מתקרבים,
עוד כשהייתי ילד. וזה לא בגלל ששידרו בטלוויזיה איך המניאקים
האלה מרוויחים יותר ממני בחודש. וגם לא בגלל שהם נרקומנים
אלכוהוליסטים שמבזבזים את כל הכסף שלהם על סמים ווודקה. זה
בכלל לא הסיבה.
ויש עוד סוג שאני לא נותן להם כסף. נגנים שלא אומרים תודה. הם
חלאות המין האנושי. זה פשוט לא יאומן, הם אפילו לא זורקים בי
מבט וגם לא מורידים את הראש בהכרת תודה צנועה. כלום! ממשיכים
לנגן, כאילו לא נתתי לו כרגע שקל יקר מפז. אני בשקל הזה השקעתי
את כל נשמתי. ולפעמים אני מנסה בכל זאת, נותן להם עוד שקל, שזה
באמת צעד נדיב מאוד מצידי, וכלום. הם ממשיכים לנגן כאילו כלום.
מה שווה המחאה שלי עכשיו? לאנשים כאלה אני זוכר (ולא שוכח)
וכשאני רואה אותם שוב אני אפילו לא חושב לתת שקל. לפעמים בשביל
הקטע, אני נותן להם אגורה, מהסוג שאי אפשר להשתמש בו יותר.
וזה לא סתם כל זה. זה אורח חיים. זה אידיאולוגיה. חשבתי גם
להקים אירגון כזה. מפלגה, אני היו"ר ואמא שלי חברת מרכז.
יש כבר סיסמאות- "שקל - לעתיד בטוח לילדנו". אפשר גם "שקל אחד
משנה חיים - מחאה בשקל" מי יודע, אולי נגיע לניסים משעל.