בחיים שלי לא הרגשתי יותר מכוערת.. .
בעצם, כן.
בעצם לא...
אני לא יודעת. אני מבולבלת. אני לא מבינה את עצמי, אני לא
מבינה את הרגשות שלי, אני לא מבינה את העולם.
הכיעור הורג אותי, העכירות הורגת אותי. אני מרגישה שהחורף הגיע
לי לגוף, זה מתחיל באצבעות הקטנטנות של הרגליים וזה מגיע לי עד
קצוות השיער.
איבר אחרי איבר, האפלוליות מכסה את הכל.
זה קרה לך פעם?
אני לא מרגישה כלום, אבל בעצם אני מרגישה הכל. את האמת, אני
בכלל לא יודעת מה אני מרגישה.
זה כמו חור בלב שמחפש את הרגש הזה אבל לא יודע איזה רגש הוא
מחפש.

הדמות שלי משתקפת במראה, כולם רואים אותה... כולם חוץ ממני.
אני מרגישה שקופה, אני מרגישה לא קשורה, מרגישה עירומה, חסרת
איברים.
זאת תקופה שכזאת? זה יום שכזה?

זה קרה לך פעם?
אני רק רוצה לבכות. לבכות במשך שעות... לא לעשות כלום חוץ
מלבכות. הסיפוק הזה אחרי הבכי... תחושת ההקלה, כמו אבן שירדה
מהלב. אבל למה?! למה?! האבן הזאת חוזרת? למה האבן הזאת מכאיבה
גם כשהיא לא נמצאת ובכלל, למה יש אבנים?

המילים מתבלבלות לי, הרגשות עפים לי, הדמות שלי נעלמה לה.

זה קרה לך פעם...?