איך השמש יורדת עלינו בחשכה
מרדימה את כל אשר ער
מכבה ציפיות, משחיתה תקוות
משנה את המוכר, ויוצרת מחר חדש
בן אדם- חלש, תלוי, מבין שהוא כלום
צריך אנשים כדי להתחזק
צריך הרבה כדי להתעודד
החלטה שגויה, או בכלל גורל
אך האתמול עיוות את המחר
ועכשיו, שום דבר אינו ברור
יש תקווה, יש חלום, אין נורמליות
רק תהום
המוכר הלך לאיבוד יחד עם השגרה
כאבים חדשים נוסף על הישנים
פרופורציה או סתם נחמה?
זה עדיין מכאיב לנשמה
אז עוד אנשים, ועוד כאבים
והכל נשאר אותו דבר
רק עם הבדל אחד גדול.