כשדוד היה קטן הוא תמיד רצה לחתוך ורידים, הוא ראה את זה
בסרטים ותמיד נמשך לזה בדרך זו או אחרת.
כשהיה בן 7 וחצי ראה סכין במטבח, כיוון וממש עמד להחדיר את
הסכין לבשר, אבל אמא ראתה ונבהלה.
כשגדל והתפתח, החליט לנסות שוב, למרות ההפצרות של הפסיכולוג
והמשפחה. איך הם קראו לו? סאדו-משהו... אה, כן: סאדיסט.
הוא ראה כמה ילדים בתיכון מאיימים עם סכין, אז הוא איים בחזרה.
כשמאיימים צריך לממש, לא?
יום אחד הם הלכו עם כל המשפחה לים. כשהתעקש לא להוריד את
החולצה או אפילו להפשיל את השרוולים אמא הבינה שמשהו חשוד. היא
הכריחה אותו להתפשט וראתה את הסימנים. כל הידיים של דוד בנה
הקטן היו חרוכות בחתכים עבים ומצופות דם קרוש. היא לקחה אותו
ישירות אל הפסיכולוג, בתוספת פסיכיאטר.
דוד נכנס למוסד. הוא דווקא אהב להיות שם. הוא צייר או שכב בשמש
רוב הזמן, וכשלא ראו הוא גם שיחק עם החתולים בחצר האחורית.
דוד אהב לשחק עם חתולים, להשתעשע איתם, להקיז להם את הדם ולתת
אותם לתאילנדים ממול. אמא הייתה נבהלת מזה, צועקת עליו ובוכה.
הוא אף פעם לא הבין למה, הרי חתולים נורא חמודים, לא?
כשגילו במוסד שדוד משחק עם חתולים העיפו אותו, העדיפו שאמא
תשמור עליו, או לפחות כך טענו. עם הזמן דוד השתעמם  מלשחק עם
חתולים, ולחתוך לעצמו כל מיני מקומות בגוף.
הוא רצה לנסות דברים חדשים, להתנסות על יצורים אחרים, להגדיל
את מאגר הידע שלו בנושא.
הוא אהב דם. אהב לראות אותו מתיז בזרם חד מהבשר.
הוא גם אהב את אמא.

לאהוב את אמא זה טוב, לא?