עכשיו כבר אין מה להסתיר, אני לא יודע למה טרחתי עד היום, אם
מבושה או מפחד, בין כה וכה כולם כבר יודעים את האמת. בעצם, רק
רסיס של האמת שמזיק יותר מהאמת במלואה.

כבר מילדות הרגשתי שלמרות כל מאמציי להסתיר ולהשתלב, כולם
מסביב כבר יודעים. כמו באותו חורף כשאחותי יצאה מהבית בקריזה
וטרקה את הדלת כל כך חזק שהיא קפצה חזרה בעוצמה ושברה לה את
האף. אני זוכר את אימי צורחת: "למען השם, תסגרי את הדלת כמו
בן-אדם!". האמת, הייתי יותר מודאג מכמויות הדם שניגרו מהאף
המחוץ מאשר מהרוח המקפיאה שבחוץ, אבל כל אחד וסדר העדיפויות
שלו. בסופו של דבר הכל הסתדר, הדלת נסגרה וכשהנפיחות ירדה שירה
אפילו זכתה בניתוח הפלסטי אותו תמיד רצתה.
או הפעם בה נתקעתי עם המכונית בגשם שוטף. זו לא הייתה מכונית
פאר או משהו חדש, סה"כ חיפושית מזדקנת. ישבתי בתוכה בוהה בגשם
השוטף. פעם ראשונה שראיתי גשם שלא יורד מלמעלה למטה אלא נסחף
עם הרוח במקביל לקרקע... לפחות פעם ראשונה מכזה קרוב. מדי פעם
עפה ברוח איזו גרוטאה שלא הייתה מקובעת למקומה ואני מהמהם
כמנטרה, "אלוהים שתניע, 10 דקות ואני בבית, אלוהים שתניע, 10
דקות ואני בבית...", מודע לאירוניה שבתפילה אבל אם לא יועיל...
הנעתי ו...כלום. אפילו הסטרטר מת. מאותו רגע אני כבר לא זוכר
הכל, לפחות לא בצורה ברורה.
היה קר, קר מאוד. היה בוץ. הרגשתי שמשתינים עלי מהשמים בריכות,
ברקים, רעמים. לרגע חשבתי שהכול מכוון ושאני אפילו שומע את
כולם צוחקים. מה זה צוחקים, מתפוצצים מצחוק. מצד שני, אולי היו
אלה רק רעמים. כשהבנתי שאף אחד לא יעצור לטרמפיסט במזג אוויר
כזה ושלהישאר ליד הכביש רק יגרום לי להישטף במים מרכבים
חולפים, החלטתי לחתוך דרך השדות. תאמינו או לא, אלה לא היו
השדות הפסטורליים שמופיעים בתמונות או שדות המשחקים של הפיות
המרקדות והתיש הזה, איך קוראים לו?... פאן, שמסתובב ומנגן להם.
השדה שלי היה מלא בבוץ טובעני ומחליק מהסוג שככל שמתקדמים בו
יותר, התנועה הופכת לאיטית וקשה יותר אבל לא מספיק קשה כדי
להתחרט על הכל ולחזור לכביש. בקיצור, סיוט.  
הרגשתי נורא, כמו הבן אדם הכי מסכן שיכול להיות, קפוא, רעב,
מותש. את כל המרץ השקעתי רק בלהגיע הביתה, לא לחשוב, לא לראות
והכי חשוב, כמה שפחות להרגיש. אחרי מה שנראה ככמה שעות, הגעתי!
כנראה שראו עלי משהו דרך כל הבוץ והמסכנות, כי כשנכנסתי הביתה
סאלי פתחה זוג עיניים וזעקה: "אלוהים אדירים, מה קרה?!"
רק מהפחד טסתי לאמבטיה וננעלתי בפנים רועד. עברו 5 דקות לפני
שהעזתי להציץ במראה. אני חושב שאת אנחת הרווחה שמעו בחוץ כי
פתאום סאלי דפקה על הדלת ושאלה ברוך אם הכל בסדר. והכל היה
בסדר! לא ראו כלום! אפילו אני לא ראיתי כלום מתחת לכל הבוץ,
אבל מה שראו נראה כרגיל.

אבל מה שהוציא לי את כל האוויר מתחת לכנפיים זה הפדיחה בעבודה,
פתאום בכל מקום אני מרגיש עיניים ננעצות בעורפי ואצבעות
מאשימות מצביעות עלי בהחבא ומבין המלמול התמידי צפות מדי פעם
המילים "הנה הוא", "הוא השם".

זהו, סוף ההצגה, אזרתי אומץ ועליתי על שולחן. "אני יודע שאתם
יודעים, רובכם חושבים שאני אחראי למצב המחורבן אליו הגענו
ולמען האמת אתם אפילו קצת צודקים."
רציתי לצרוח, למה חשפתם את ההגנה היחידה שלי?! הרגשתי את הזעם
מתגבר ואת חשרות הסערה מתאספים סביבי לענן עשן.
"למה חשפתם את המחבוא שלי?! תמיד נהניתם להציק לחלשים, אבל
הבידור הכי גדול תמיד היה לראות את הגדולים נופלים!" הסערה
השתוללה סביבי, הברקים הבזיקו בין אצבעותיי כשמדי פעם נשמה נפץ
רעם אדיר.

"ורק לידיעתכם, אני לא השם! סה"כ מלאך!"

רגע, משהו במבטים הקפואים נראה לי מוזר, יתכן שזו אי הבנה
איומה?!