בבוקר הם באו. זה היה יום חם והביל. השמש הכתה בנו. פתאום הם
הגיעו. חבר'ה נחמדים. אנחנו עמדנו במחסום והחיילים היו כרגיל
קצת אדישים, קצת מזיעים והרבה עצבניים.
"באנו לעזור לכם!" אמר אחד עם תלתלים.
"מה?"
"עם המחסום. שמענו על התעללויות ועל יולדות שהפילו ועל דברים
נוראיים. יותר זה לא יהיה! אנחנו לא ניתן! לא עוד!"
"מי אתם?"
"אנחנו הילדים של חורף 73'. פעם קראו לנו מרצ אבל היום קוראים
לזה יחד."
"למה?"
"כדי שנוכל להתרחב ולהגיע לעוד שכבות בעם וגם בשביל שביילין
יהיה איתנו. אבל זה לא מה שחשוב. אתה תראה איזה מהפכה אנחנו
הולכים לעשות עכשיו!"
ובאמת הם עשו. ועוד איך.
בתוך שעתיים הם צבעו את המחסום והבודקה בסגול וצהוב ושמו עליו
סמלים של שלום.
לידו שמו שלט בשלוש שפות:
"המעבר בין השעות 0800 ל1400 בימים א', ג', ה' ובין 0900
ל1300 בימים ב', ד', ו' ובשעות 1600-1900 בימים ב' וה'. בשעות
שהמחסום סגור נא להתקשר למס' 057-8008014  ולבקש את נדב.
החיילים מתבקשים לא לעכב מדי יולדות וחולי דיאליזה ובני 60
ומעלה ולדבר בנימוס ובסבלנות".
החיילים שאלו: "מה זה צריך להיות?"
"זה בסדר, הם אמרו. תיאמנו את זה עם דובר צה"ל. היא כזאת
נחמדה!"
האנשים בתור חייכו והחיילים המשיכו בשיגרה; אחד הלך לעשות קפה
והאחרים חיפשו סיגריות והסתכלו מדי פעם על האלה מיחד, במיוחד
על הבחורות.
"חושבים שאנחנו לא עושים כלום. אבל אתה רואה? בסך הכל, לכולם
אכפת." הם הוציאו קרטונים של מים מינרליים וחילקו לנו.
"שוקרן!" מילמלתי בעוד השמש ממשיכה להכות אותי ואת יתר ה500
שבתור. נהייתה אוירה נעימה: חייל ביקש מספר טלפון מבחורה אחת
וכמה חבר'ה התחילו להיזכר עם החיילים בטירונות ובמחסומים שהם
עשו.
"אל תדאג. בקרוב נבנה לכם סככה. יהיה קולר. אנחנו גם נשתדל
לשים אנשים כמונו. הומניסטים. לא רק אתיופים ורוסים ופרענקים.
אבל אתה יודע, זה קשה. יש את השמאלנים הקיצוניים שלא רוצים
לבוא לפה. נכון מוזר?"
הנהנתי בעודי לוגם מהמים.
"והכי חשוב, יהיה מחסומאי מצטיין שיבחר כל שבוע לפי השירות
שהוא נותן. יהיה גם תור אקספרס. כרטיס מועדון. נכון יפה? זה
יהיה פיצוץ!"
אחד החיילים רוקן את ליחתו.
"נכון שכולנו בני אדם?" שאל הבחור שדיבר איתי את החייל.
"בטח, מה" וטפח לי על השכם "לכולנו קשה עם מה שקורה. אבל אין
ברירה, חייבים".
המתולתל חייך. והחייל עשה לי מאחורי גבו סימן עם אגודל ושתי
אצבעות של 'חכה חכה שנהיה לבד'.
"טוב, אנחנו צריכים לזוז. יש הערב הפגנת תמיכה בתוכנית
ההתנתקות. אם יהיו בעיות תתקשרו. באייי!"  
הוא לחץ לי את היד והם הלכו כולם לאוטו ונופפו לנו לשלום.
מייד אחרי שנעלמו, החרימו לנו את הקרטונים של המים 'מסיבות
בטחוניות'. אחד החיילים התחיל להשתין על השלט, אחד אחר אמר
"למי שיש סיגריות שיגיע במיידי ולמי שלא שילך להזדיין" ואז
הוסיף מהורהר "בחורות עד גיל 40  להוריד את הכיסוי ראש ולחכות
בצד" והשלישי (זה מאין ברירה) אמר "רק מהערבים אכפת להם לנבלות
האלה" אבל הוסיף בהערכה "אבל צבעו יפה, אין מה להגיד"  צבט לי
בחיבה בלחי "נכון?" ולקינוח בעט בי בקלילות. זה שסיים להשתין
נענע בהסכמה והוסיף "מישהו פה יודע לנגן בכינור?"