בבוקר יום כחול, כששמש צהובה זרחה על כרי הדשא הירוקים ופרפרים
מלאו את האוויר בשלל צבעים, כרעה המלכה ההריונית ללדת. המלך
וכל הנתינים עצרו את נשימתם. מעולם לא נראתה הריונית עם בטן כל
כך גדולה בכל ימי הממלכה.
לפנות ערב, בדיוק שלוש דקות אחרי השקיעה, הריעו החצוצרות שלוש
פעמים. לרגע שתקו ההמונים ואז פרצו כולם בשאגות שמחה. שלוש
תרועות החצוצרה בישרו לעולם שהמלכה ילדה שלישיה.

הם היו שלושה בנים יפים ובריאים שגדלו ביחד, אך התפתחו
לכיוונים שונים. סמואל היה תקיף וסמכותי. מגיל צעיר הוא התרועע
עם ראשי הצבא, חילק פקודות לראשי המשק וקברניטי הכלכלה וטווה
רשת ענפה של קשרים עם עשירי הארץ הברונים והשועים.
נתנאל, לעומתו, היה רגיש ואמפטי, הוא דאג בלב טהור לעני לזקן
ולאלמנה. הוא נהיה באופן טבעי כתובת ואוזן קשבת לכל מוכי הגורל
ולכל אלו שנפגעו מעוולות השלטון.
פלתיאל גדל והפך לאיש אקדמיה. הוא למד פסיכולוגיה ארגונית,
מבנה חברות, ואת כל התורות במנהל ציבורי. הוא חקר ארגונים.
ראיין מנהלים ועובדים, שרטט במחשב דיאגרמות ומטריצות והסתכל על
העולם כמו על תל נמלים.

מאז שהם היו ילדים, כל העם עקב בשמחה ובהשתאות אחרי גדילתם
והתפתחותם של הנסיכים. אולם ככל שהשנים חלפו, ככל שהנסיכים
התקרבו לבגרות, החלה עננת חרדה יורדת אל לב ההמונים. מעולם לא
היה לזה תקדים, בכל ימי ההיסטוריה הכתובה לא קרה שלמלך נולדה
שלישיה. הרי הסדר חייב להישמר, מי מהנסיכים יהיה יורש העצר?

ביום שבו מלאו לנסיכים שמונה עשרה שנה אסף המלך את כל ראשי
העם, יועציו ונבחריו. המלך כינס את כולם באולם הגדול ערך משתה
וסעודה חגיגית לכולם והלביש את בניו בבגדי פאר של טובי המעצבים
בממלכה. בסוף הערב, אחרי שכולם שתו כדת ופוטמו היטב קם המלך
מכיסאו ודיבר אל בניו ואל העם.

"חברים יקרים," פתח המלך בדבריו "בעוד יומיים יחול יום הולדתי
הארבעים וחמש. כולכם רואים אותי, כוחי עדיין במותני. שום אויב
לא יוכל להכריעני. אני בשיא תפארתי ואם ירצה האל אמשיך למלוך
על הממלכה הזאת עוד ימים רבים."
המלך עצר לרגע את שטף דיבורו והביט במבט אוהב לעבר בניו שישבו
לצדו.
"היום הוא יום חג." אמר המלך בקול רם. "בניי הגיעו לבגרות. אני
מודה לאל על המתנות היפות שהביא לנו. עוד לא קרה כדבר הזה
בדברי הימים שלמלך נולד לא רק בן בכור אחד אלא שלושה בנים
בכורים יפים ומוצלחים." המלך עצר שוב לרגע.
"אני מכיר אתכם, עמי האהוב, אם לא אמנה היום יורש עצר אחד
תתחילו כולכם למשוך בחוטים, לבזבז את זמן במשחקי כוח וברכילות
וניחושים. תדעו לכם, שריי ויועציי, שישנתי על הבעיה הזאת הרבה
לילות. כל שלושת בניי טובים מספיק כדי להחליף אותי בכבוד. כולם
ראויים ביותר לכס המלוכה. לא הייתה לי ברירה הייתי חייב
להחליט. אחרי לבטים רבים ידעתי מה אעשה: כל אחד מבניי ינהל את
הממלכה במשך חמש שנים ואז בעוד חמש עשרה שנה, כשאגיע לגיל
שישים, נשב ביחד באולם הזה אני ובניי ונחליט ביחד, על סמך
הניסיון שרכשו כולם, מי יקבל לידיו את המושכות לניהול הממלכה.

"ואיך נדע מי הצליח ומי הצליח יותר?" צעק מסוף האולם אחד
האצילים.
המלך הרים את גביע היין הגדול שלידו, הניף אותו בתנועה מעגלית
כלפי מעלה וקרא בקול גדול "חברי היקר: בוא נגיד שהמטרה של המלך
היא שכולם יהיו מאושרים"

ראשון לקח לידיו את המושכות סמואל, הנסיך הסמכותי. ביומו
הראשון הוא כינס את כל הברונים והשרים לישיבה בהיכל השיש
הגדול. הוא התיישב בראש השולחן הארוך ואחרי דברי ברכה קצרים
הפנה לשריו את השאלה "כיצד נגרום לכל הנתינים להיות מאושרים?"
"זה פשוט וידוע" אמרו לו היועצים. "אם נדאג לצמיחה יהיה אושר
ועושר בכל רחבי הממלכה".
"ואיך נעשה את זה?" שאל הנסיך.
"תן לי זיכיון להקים מפעל עצים ביער המלכותי" אמר ברון גדול
ושמן. "אני אוכל להעסיק אלפיים עובדים וגם לתרום לקופה
הציבורית לא מעט ממון.
"ולי תיתן את הזכות להקים כביש מהיר שיחצה את כל הממלכה" צעק
הברון השני. "אל תדאג לרגע לגבי מימון הפרויקט, אני אשיג כבר
מימון פרטי. אחרי שיקום הפרויקט הזה אנשים וסחורות יוכלו לנוע
במהירות על רכבת הצמיחה"
"ולי תיתן סיוע ממשלתי נדיב להקים מפעלים בפריפריה" אמר במתק
שפתיים ברון שלישי. "ולי תפשיר קרקע להקמת מרכז קניות גדול"
לחש הרביעי.
"רגע," אמר הנסיך. "האם זה מה שאנחנו צריכים? האם ככה כולם
יהיו מאושרים?"
"בוודאי" אמרו כולם במקהלה.
"אני מבין שכולכם תעשו לביתכם, אבל מה עם שאר העם?" שאל הנסיך
בסקפטיות
"מה איתך?" אמרו הברונים במקהלה. אתה לא מכיר את תורת הכלכלה?
אנחנו הקטרים של ההמונים. אנחנו המנוע של הצמיחה. אנחנו נייצר
המון מקומות עבודה חדשים. לאנשים תהייה פרנסה. אנחנו נשלם להם
משכורות, הם ישלמו מסים וככה יהיה לכולם כסף וכולם יזכו בפרות
ההצלחה.

"נו, האם לדעתכם זה הצליח?" שאל המלך את בניו אחרי חמש שנים.
"לא ממש" ענה נתנאל. כולם עבדו. עבדו באמת הרבה יותר שעות
והרבה יותר קשה, אבל רוב העושר נצבר בידי מעט מאוד אנשים.
הפערים גדלו ומפירות הצמיחה נהנו באמת רק מעטים.
"עכשיו תורך" אמר המלך לנתנאל.
נתנאל פתח את אוצרות הממלכה. הוא סייע לכל מוכי הגורל להשתקם.
הוא הורה לשר האוצר לתמוך  ביד נדיבה בעניים, בזקנים, בנכים
ביתומים ובאלמנים. לרגע היה נדמה שיש באמת יותר פרצופים שמחים
ברחובות אולם ככל שחלפו הימים התרבו הבקשות והדרישות. אנשים
רבים יותר פנו אל שר האוצר בבקשת עזרה. כשנראה היה שבקרוב
עומדות להיגמר הרזרבות הכספיות נאלץ הנסיך להשיב ריקם את רבבות
הפונים ממורמרים עייפים ומאוכזבים.
 
פלתיאל ראה את הקשיים של שני אחיו. הנסיך החליט שלפני שהוא
יתחיל ברפורמה מקיפה הוא יברר אצל העם מה הם הצרכים הבוערים.
הוא החליט לעשות סקר מקיף לשאול אנשים מכל שכבות הציבור מה
שאיפותיהם ומה חלומותיהם ואיך בתור מלך הוא יוכל לעזור להם.
פלתיאל שמע ורשם את כל תוכניותיהם וחלומותיהם של כל היזמים,
המשוררים, הממציאים והחולמים. כל ערב לפני השינה הוא קרא את
רשימותיו שוב ושוב וניסה להבין מה בעצם הוא אמור לעשות. לקח לו
בדיוק חמש שנים להבין שבחלומות הכמוסים של רוב הנתינים למלך
אין בעצם שום תפקיד. האנשים כולם רצו שהמלך בסך הכל ישמור על
שקט ולא יפריע להם בבניית חלומותיהם.
כשהוא הסתכל אחורה על החמש שנים שלו, הוא הבין שהוא ישב חמש
שנים בשקט. הוא לא הספיק לעשות מהפיכות הוא לא יצא למלחמות.
הוא בסך הכל שמר על חיים רגועים דאג לשקט ושלווה. וכך בשלווה
ובנחת הממלכה שגשגה.

ביום ההולדת של המלך התקבצו שלושת האחים לבקר את המלך הזקן.
"אני בן שישים היום" אמר המלך. "בריאותי כבר לא כתמול שלשום.
אני נכנס כעת ליישורת האחרונה של חיי. בשנותי הבאות אני צריך
ללוות את בני הממשיך. הגידו לי בני, לאור ניסיונכם הרב בענייני
הממלכה, מי מבינכם ראוי להיות המלך הבא?"
סמואל ונתנאל הסתכלו ביחד לעבר אחיהם השלישי. פלתיאל הרגיש
נבוך. הוא לא ממש האמין שיש שחושבים שהוא צריך להיות מלך.
"אבל לא עשיתי כמעט כלום" אמר פלתיאל במבוכה.
"תראה, התוצאות מדברות בעד עצמן" ענו סמואל ונתנאל בביטחון.
לכמה רגעים השתררה שתיקה בחדר. לבסוף שבר פלתיאל את הדממה.
"תראו אחי, ברוב הערבים בחמש השנים האחרונות קראתי סיכומים של
ראיונות שערכתי עם אנשים מכל שכבות הציבור. ניסיתי לחדור לעומק
ליבם של האנשים ולהבין מה הם רוצים מעצמם ומה הם רוצים ממני
כמלך. גיליתי שרובם רוצים מעט מאוד מהמלך. הם בעיקר מקווים
שהמלך לא יפריע להם. בלילה האחרון לפני שהתכנסנו כאן החלטתי
לערוך "ראיון" דומה לעצמי. ניסיתי להבין מה השאיפות שלי. מה
אני מצפה מהמלך. אחרי נדודי שינה רבים גיליתי שגם לי אין
רצונות רבים מהמלך. גם אני מצפה שהמלך יהיה עבורי לא מלך אלא
מלאך. מילת עידוד פה, חיוך שם. מלך נבון צריך לעשות מעט מאוד.
מעט, בזמן ובמקום הנכון ורצוי בלי שירגישו בו יותר מדי. אולי
בגלל זה אני לא רוצה להיות מלך. אני רוצה להיות מלאך.

"יפה דיברת" אמר המלך הזקן. העם צריך מלאכים ולא מלכים.
המלאכים יעזרו למי שצריך ויהוו דוגמא לבני האדם. כאשר אמות
תיעלם המלוכה מהארץ הזאת. אנשים יבחרו להם פעם שליט סמכותי
כמוך, סמואל, ופעם איש נדיב כמוך נתנאל, אבל תמיד ברווח בין
הרשויות, בזמן ששליטים מחפשים להם כסאות, תמיד יהיה מקום
לאנשים שעושים מעט מאוד, אבל עושים זאת ברגישות ובתבונה,
מלאכים כמוך פלתיאל.