"היא לא רוצה לשמוע ממך יותר, וגם ממני, אז תכבד את זה", אמר
הברמן. "יש הרבה בחורות אחרות שאתה יכול להתעניין בהן, אתה לא
חושב?"
"אבל אני מתגעגע אליה."
"אתה לא באמת מתגעגע אליה. זה בסך הכל אפקט הדחייה-משיכה
שמשפיע עליך, בצורה מאוד אופיינית אם יורשה לי להעיר."
"אני חושב שאני בכל זאת אנסה להתקשר אליה."
"אתה יכול לנסות, אבל אתה סתם תיתקל במענה הסלולרי שלה, ואני
יודע שאתה שונא תאים קוליים של סלולריים, אז חבל על הזמן
שלך!"

רינג, רינג.
"טטי מותק, הטלפון שלך מצלצל."
"אוי לא, זה שוב פעם ירון.."
"את רוצה שאני אאתר אותו ואזהיר אותו בעדינות?"
"לא, צ'ומפי. הוא לא ראוי להתייחסות."
"איך שאת רוצה."

טל (שם בדוי סטנדרטי) לא הבינה למה ירון ממשיך לנסות ליצור
איתה קשר. היא הרי לא דיברה איתו כבר ארבע שנים.
למה לא? כי הוא שייך לעבר, והיא לא אהבה את העבר שלה. באותו
עבר, לפני שהיא הבינה שיש לה אישיות גבולית, היא עשתה המון,
המון שטויות. התוצאה של אחת השטויות האלה היתה ההפלה שהיא עשתה
בגיל 17.

אחד החברים שלה העלה את האפשרות שיש לה אישיות גבולית, אז היא
מיד זרקה אותו, אבל החלה ללמוד על הנושא, והאבחון העלה שהוא
באמת צדק. אז היא החלה לטפל בעצמה, ובאותו זמן התחילה לנטוש
בהדרגתיות את כל החברים הישנים שלה, וירון בינהם.
אז למה הוא לא עוזב אותה?

"היא לא עונה לי..."
"בודאי שהיא לא תענה. למה אתה ממשיך לנסות?"
"זאת שאלה טובה... היא היתה הקראש הראשון שלי. אתה יודע איזה
קליק הרגשתי בין שנינו בפעם הראשונה והיחידה שפגשתי אותה,
במפגש הערוץ הזה בירושלים? היא אחת הבחורות הקסומות הבודדות
שאני מכיר, ואני לא יכול לקבל את זה שהיא מנתקת את הקשר איתי
ככה בלי לומר כלום ובלי להסביר... פשוט התעלמות טוטאלית. זה לא
יפה."

יופי, הטלפון הפסיק לצלצל.
נכון שזה לא כל-כך יפה לנתק קשר עם אנשים בצורה כזו, אבל הם
מייצגים את העבר, ואמנם חשוב לא להתייחס מגעיל אל אנשים, אבל
יותר חשוב לשמור על השפיות.
"צ'ומפי, יש לך רעיון איפה נשים את הוויצמנים?"
"נשים אותם שם בקצה ליד התזמורת, שלא יהיה להם עם מי
להתווכח."
"רעיון טוב.בכלל, פיקססת לתזמורת את השיר שלנו?"
"כן, טטי. אל תדאגי, זאת תהיה חתונה מדהימה."