קשה לחיות בירושלים בחורף.
במיוחד כשגרים בבניין בלי הסקה, בעונת השלגים, כשיש לך ארבעה
ילדים, אחרי שמנתקים לך את החשמל.
לעזאזל. אפילו ברוסיה יותר טוב.
בעלי החכם עוד כועס עלי שאני לוקחת גלולות. מצידו שיבואו עוד
ילדים. מה רע?

יש הרבה מתנחלים שאין להם בעיה להחזיק משפחות של 9 נפשות, אבל
זה בגלל שהם ידעו למלא את הטפסים הנכונים בזמן, וככה יש להם
קצבאות מהמדינה. אבל אני לתומי חשבתי שהעבודות שלי ושל בעלי
יספיקו בשביל לפרנס בכבוד את המשפחה.

בתיאוריה זה היה יכול להיות נכון. העבודה של בעלי, והעבודה שלי
בתור מרצה לפילוסופיה באוניברסיטה העברית, היו יכולות להספיק
לפי החישובים שערכתי ממזמן, כששנינו תכננו את המשפחה. אם כי
לצערי שכחתי להביא בחשבון את בולמוסי הקניות ששנינו סובלים
מהם. ועכשיו יש לנו בבית קולנוע ביתי, פלייסטיישן 2 וגם טוסטר,
אבל אין חשמל בשביל להפעיל אותם.

כל כך קר!  ותנור הנפט שחברה שלי מהאוניברסיטה תרמה לי אמנם
מחמם, אבל מסריח את כל הבית. לפחות אפשר להשתמש בו בשביל לחמם
אוכל.

"אמא, אני שונא כרוב מבושל."
"תאכל, חמודי. שתהיה חזק."
"אבל אמא... נמאס לי לאכול כרוב מבושל."
"אין ברירה. זה מה שניאלץ לאכול עד שתהיה גדול מספיק בשביל
לעבוד."
"מושיקו מהגן סיפר לי שכל יום אוכלים אצלו משהו אחר. היום אכלו
אצלו קניידלעך. מה זה קניידלעך?"
"קניידלעך זה לא טעים, ולא מזין. אתה חייב להאמין לי שכרוב
מבושל זה מה שאתה צריך לאכול."
"אבל אמא!"
"די חמודי. תפסיק לקשקש ותאכל. ותשתדל לא להקיא אחרי זה."
"טוב אמא."
"חמודי, אמא צריכה ללכת עכשיו לעבודה. אחותך הגדולה תשגיח
עליך. אל תעשה לה צרות אחרת תקבל ממני מכות בטוסיק כשאני
אחזור."
"אמא, שמעתי שיש אנשים שאוהבים מכות בטוסיק."
"לא אמרתי לך להפסיק לדבר עם צחי הסוטה? אני אספר עליו למשמרת
הצניעות.. אני מקווה שהוא ייהנה מהמכות בטוסיק שהוא יקבל מהשוט
שלהם..."
"אני בטוח שהוא יהנה, אמא."
"הס. חמודי. אתה מפריע לאמא להתכונן."

אני משתדלת להופיע בצורה נאותה לעבודה. זה לא פשוט. צריך
להתקלח במים קפואים ואחר כך להטליא את החורים החדשים שצצו
בבגדים. הייתי מנסה לקחת הלוואה בשוק האפור בשביל לקנות קצת
בגדים נורמליים, אבל בכל פעם שאני מתקרבת, הם מצביעים עלי
וצוחקים בקול גדול. פקיד הבנק המניאק בטח סיפר להם אודותיי.

יום העבודה שלי, שהתחיל אחרי הצהריים, לא התחיל בצורה מבטיחה.
בדיוק הרציתי על נושא שאני ממש לא אוהבת לדבר עליו: משמעות
הכסף והקניין בפילוסופיה המערבית. כשהגעתי לדיוגנס, שהתנכר
לעושר וחי כמעט כל חייו כשהוא תלוי תלות מוחלטת בתרומותיהם של
אחרים, הסטודנטים הסתכלו עלי ובקושי התאפקו מלהתפקע מצחוק. אין
לי סימפטיה לרוב הסטודנטים... יש לי רושם שהדרך היחידה לגרום
להם להעריך אותי יותר היא להפסיק לרשום שמות.

אבל באותו יום קרה משהו חדש. רוב הסטודנטים כרגיל ברחו מההרצאה
מיד אחרי שהיא הסתיימה, חלק שאלו שאלות על המבחן ואם תהיה בו
בחירה, ורק הסטודנטית האהובה עלי הקשתה בשאלות פילוסופיות
באמת. לאחר שכולם התפזרו שמתי לב לאיזה מישהו לא מתבלט, שהמשיך
לשבת על הכסא שלו ולרשום הערות.

הוא קם לעברי. דווקא נראה די חתיך. כמו ליאור אשכנזי.

"שלום לך הדוקטור, יש לי כמה שאלות בשבילך."
"עוד לא ראיתי אותך בהרצאות שלי. אתה רוצה להיכשל? יש חובת
התייצבות ב-90% מההרצאות. אם רק עכשיו החלטת להופיע, אז תדע לך
שאבוד לך."
"אפשר לומר שאני סטודנט חופשי. באתי להתרשם מההרצאה שלך."
"אני מבינה. ואיך היה?"
"מעניין מאוד. אהבתי את צורת המבט הייחודית שלך על כסף. הצלחת
להדגים בצורה יפה כמה חיינו יכולים להיות ריקניים אם אנחנו אף
פעם לא חשים במשמעות האמיתית של המחסור."
"אני שמחה לשמוע."
"בכל מקרה, הבנתי שמצבך הכלכלי באמת ככה ככה, ויש לשירות
הביטחון הכללי הצעה בשבילך שתוציא אותך מהבוץ אחת ולתמיד. הנה
הכתובת - תבואי מחר ב-21:00."
"סליחה?"
"נדבר מאוחר יותר. להתראות."

הבחור נעלם מהשטח, והשאיר אותי בוהה בעיניים פעורות על קרע
הנייר שהוא נתן לי.

למחרת הופעתי בכתובת שהוא רשם לי. סיפרתי לבעלי שאני הולכת
לפגוש את חברה שלי, והוא צחק ואמר שזה בטח בגלל שהיא נחמדה אלי
ותמיד מזמינה אותי לארוחת ערב.

לאחר מספר ראיונות מתישים ובדיקה בפוליגרף, הובילו אותי לחדר
עם כמה אנשים, ובינהם אותו חתיך שהופיע להרצאה שלי יום לפני.
כולם ישבו מצידו השני של השולחן והביטו בי ברצינות. החתיך
התחיל לדבר.

"דוקטור, התרשמנו שאת מתאימה לתפקיד. תני לי לספר לך עליו.
אנחנו רוצים שתינשאי לכאורה לאדם מסוים, ובתקווה זה יגרום לו
לגלות לך את הסודות שלו. זה גם עשוי להעניק לך כרטיס כניסה
לארגונים המחתרתיים שאוהדים אותו. את תהיי הסוכנת שלנו, וככה
אולי תוכלי לעזור לנו למנוע את הרצח הפוליטי הבא.
"המשכורת שתינתן לך תאפשר לך לכסות את כל החובות שלך והרבה
יותר מזה, אבל יגבה ממך מחיר. אמנם לא תצטרכי לשכב עם אותו אדם
- אבל תצטרכי להראות תשוקה אליו, ואנחנו נדאג להראות כאילו
שאנחנו מערימים עליך קשיים ומונעים ממך גישה אליו. רוב
הסיכויים שלא תצטרכי אפילו לגעת בו. אבל התקשורת תשנא אותך וגם
האנשים ברחוב, וגם תצטרכי להתגרש לכאורה מבעלך הנוכחי.
"רק לאחר 10 שנים תוכלי לעזוב את התפקיד, ואז תהיי חופשיה לספר
לתקשורת מה שאת רוצה, אבל לפני זה, את תהיי בין האנשים הכי
מושמצים בארץ. יהיו עליך הרבה סאטירות בטלוויזיה. את בטוחה שאת
מוכנה לזה?"

זה נורא, אבל נמאס לי לאכול כרוב מבושל.

"אני מסכימה."
"ברוכה הבאה לשב"כ, לריסה טרימבובלר."