שלוש שנים לפני שנפטרתי מהן, השתחררתי מבית הכלא בו ריציתי
מאסר שנמשך זמן רב מדי.
כל כך שמחתי לעזוב את המקום בו האוכל מוגש קר באופן תמידי, ללא
כל תבלין של חום או אהבה, פשוט מגעיל.
ביום השחרור נפרדתי מחברי לתא שהחל את חייו בכלא בגיל 27.
מהיום הראשון בו הכרנו הוא סיפר לי על תכנוניו לברוח ואף המחיש
בדיוק נמרץ כיצד יעשה זאת.
היום הוא בן 51 ועדיין בכלא. אדם מסכן.
את יום השחרור לא אשכח לעולם.
היה זה יום רביעי בהיר, צעדתי ברחובות העיר לכיוון דירתי,
חופשי ומאושר.
כל כך התגעגעתי לחזור הביתה, לאור היום, לשמש החמה ולאוויר
הרווי בחופש שרק אסירים לשעבר יוכלו להעריך.

הדירה שלי היא חלק משכונה די צפופה, אולי אפילו צפופה מאוד.
צדו המערבי של הבניין (שם נמצא חדר השינה שלי) נושק לחלונות
הבניין הסמוך.
שכנים חטטניים, שכמותם יש הרבה, יוכלו בקלות להבחין במתרחש אצל
האחר.

מאז שהשתחררתי מבית הכלא, כמעט בכל יום, כל רגע, הן צפו בי.
בכל פעם כשראיתי אותן מסתכלות עליי הייתי צריך להתמודד איתן
מחדש.
לצערי הדבר כבר הפך להרגל, הן צופות בי, אני כועס, צועק ומפחיד
אותן בתנועות שונות שיעופו מחיי.
כשהעניין רק התחיל, אני חייב להודות שעצם המעשה דווקא די החמיא
לי, שהרי בחרו דווקא בחלוני מכל חלונות תשע הקומות שיהיה למושא
הערצתן.
אך לא עוד.
תחילה נקטתי בצעדים המקובלים.
התלוננתי בפני ועד הבית שישתדלו למעני וינסו לעשות מעשה כלשהו,
אך ללא הועיל.
ניסיתי לדבר איתן, לגרום להן להבין שאינני רוצה בזוג עיניים
העוקבות אחרי, אך הן ממשיכות בשלהן.
חצופות השתיים.
כמעט בכל בוקר אני מבחין בהן משקיפות על חדרי ממקומן הקבוע.
הן יכולות לעמוד שעות בשקט ופשוט לנעוץ בי מבטים.
"מה עשיתי לכן? למה דווקא אני? הניחו לי לנפשי!", חשבתי
מתוסכל.
לעתים הן מעירות אותי (שלא בכוונה) בקולן.
אני יכול להישבע שקולן נשמע כצחוק, או לגלוג.
לא יכולתי לשאת בזה יותר ומכיוון שוועד הבניין החליט לבסוף
שבאמת אין מה לעשות בנידון - לקחתי את העניינים לידיי.
עדיין נותרה בי טיפה מן הסבלנות.
התקנתי על חלון חדרי תריס כחול ומיוחד המאפשר לי להטות שלביו
לכיוון המבוקש, חשבתי שכך אקשה על הטורדניות.
אך התריס הוכיח עצמו כלא מועיל - התקדמתי לשלב הבא.
הנחתי אדנית על חלוני ובה שני שתילים של צמח גס ומטפס.

תוך מספר שבועות הן כבר התקשו לצפות בי מבעד לסבך העלים האלים
שכיסה את החלון.
נשמתי לרווחה.
"ניצחתי ! עכשיו נראה אתכן!", חשבתי לעצמי.
התעורר בבוקר שלמחרת מוכה תדהמה.
הצמח המטפס הושחת כולו!
נמלאתי כעס ועצבים, "הפעם עברתן כל גבול!!", צעקתי בתוכי.
ברגעים כאלה של עצבים אני נוטה לאבד שליטה על מעשיי, פשוט לא
שולט בעצמי, נכנס בי מעין דיבוק.
הפעם המטרה הייתה: לגרום להן לא להראות את פרצופיהן עוד,
והמטרה מקדשת את האמצעים.

הן לא הותירו לי ברירה והייתי חייב לנקוט בצעד הקיצוני מכל.
ידוע שאסור להתעסק איתי כשאני כועס או עצבני, בייחוד כשיש
ניסיון להפר את פרטיותי ולחדור לחיי.
דברים אלו אין אני סובל.
החלטתי להיפטר מהחצופות לתמיד. אליי אף אחד לא יתחצף, לא ירמוס
את כבודי.
התקשרתי לשותף הישן שלי מעברי המלוכלך.
"משה המחסל", כך הוא כינה את עצמו.
חייגתי בידיים רועדות את המספר שהצלחתי בסופו של דבר להשיג
מחבריי הישנים.
המתנתי כארבעה צלצולים כשלפתע שמעתי אדם בעל קול חנוק מעברו
השני של הקו.
זה הוא.
יכולתי לדמיין את "משה המחסל" יושב בענני עשן הסיגריות שעישן
באינטנסיביות מפחידה, כשרגליו מונחות על השולחן החום המתקלף
והנצחי שבמרכז החדר הקטן, וחלון אחד בלבד שיוצר קשר עם העולם
שבחוץ.
הצגתי את עצמי.
הוא טען שאינו מכיר אף אדם בשם זה ושלא אטריד אותו בדמויות
מהעבר.
כהוכחה לקיומי סיפרתי לו על "המבצע" האחרון שערכנו יחד, כשעוד
היינו שותפים.
"משה המחסל" הופתע שיצרתי איתו קשר אחרי שעזבתי את המקצוע
בטענה ש"זה כבר לא בשבילי".
באותה תקופה הוא נעלב עד עמקי נשמתו ואמר שאני יורק לבאר ממנה
שתיתי כל חיי.
"מים מסריחים יש בבאר הזו", סיננתי לעברו בתגובה.
זה היה בעצם דו השיח האחרון בינינו, עד היום.
אבל "משה המחסל" היה חייב לי.
בגללו נכנסתי לכלא, לא שילמנו מסים והעלמנו כספים שקיבלנו
מהעבודה בעסק המשותף, עד שהצטבר החוב לסכומי עתק של מיליונים,
היה לנו עסק משגשג.
"משה המחסל" טען במשפט שלא ידע מכל הסיפור והפיל הכל עליי,
שהרי אני ניהלתי את העסק.


הוא התעניין מדוע אני מתקשר אליו פתאום ושאל אם נתקלתי בבעייה
מסוג הבעיות שרק "משה המחסל" יכול לפתור.
לא היססתי וניגשתי ישר לעניין.

אמרתי לו בקול סמוך ובטוח: "משה, ישנן שתי טורדניות מהן אתה
חייב להיפטר למעני אחת ולתמיד! לא אסבול אותן עוד צופות בי
ופוגעות בפרטיות שלי! לא חשבתי שאצטרך לעשות זאת אבל אני מציג
בפניך עובדה -
מחר אתה מגיע ונפטר מזוג היונים המטונפות והטורדניות האלו אחת
ולתמיד!!"