00:07

נגמר עוד פרק של "סודות החיים". הקלטתי, אבל בכל זאת נשארתי
לראות. אני שונאת שיש לי פרסומות בקלטות שלי.
אני בקושי רואה טלוויזיה, אבל כשאני אוהבת משהו, אני מקליטה.
באדיקות. כל פרק.
אני עולה למעלה.
מצחצחת שיניים.
קצת כפיפות בטן.
למיטה.
לא מצליחה לישון אף פעם בלי ספר קודם, אבל הלילה אין לי כוח
לקום אחר כך לכבות את האור בשנייה לפני שנרדמת.
אז מכבה את האור.
לישון.

00:14

כן, בטח לישון. מכירה אותך.
בוהה קצת בתקרה.
סופרת כבשים ברוורס.
זה משהו ממש מוזר אצלי, הכבשים שאני סופרת ממש מתפרעות, אין לי
שליטה על זה, אני לא יודעת אם זאת רק אני או שזה קורה לעוד
אנשים.
לפעמים הכבשים גולשות בשלג, לפעמים הן יוצאות ממכונת פופקורן,
כל מיני כאלה. כבשים יצירתיות מדי יש לי.
זה כל כך מצחיק שאני לא מצליחה להרדם.
לא יכולתי לקבל כבשים שקטות ותמימות שנמצאות באחו ירוק עם
שמיים כחולים וקופצות מעל גדר בצבע חום בהיר?

01:22

אני כבר בכבש ה-16 אלף.

01:38

אני לא עייפה. לא עייפה.
אני מתיישבת ומתחילה לחשוב על הדברים הדפוקים שבי.
מהבגרות בתאטרון אני לומדת כמה דברים (לפני זה אני אסביר מה
תפקיד ההפקה שלי, שממנו אני מסיקה את המסקנות- אני עושה את
התפאורה, שמשום מה כולם החליטו שהיא צריכה להיות מסך שעליו
יוקרנו קטעי וידיאו. אני לא אפרט עכשיו מה אני חושבת)

Anyway- הדברים שלמדתי על עצמי:
1. אני לא אחראית
2. אין לי חוש טכני בשיט
3.אני גרועה ביחסי אנוש
4. אני עצלנית
5. אני בכיינית
6. אני לא יודעת לעמוד על שלי
7. אין לי דעה משל עצמי

בחרתי בפאקינג תפקיד הזה כי רציתי לצייר. אני אוהבת לצייר. אני
לא אוהבת להתעסק עם מקרנים ועם האנשים שאמורים להפעיל אותם.
אני גרועה בללחוץ על אנשים שיעשו משהו בשבילי, אני שונאת
להתעסק עם דברים טכניים, אני שונאת להיות תלויה באחרים, או
בדברים שיכול להיות שיתקלקלו, אין לי כוח להתחיל לאסוף קטעי
וידיאו, משהו דפוק אצלי וכל פעם שאני קצת מתעצבנת אני מתחילה
לבכות. אוף, אני כל כך שונאת כשזה קורה, אני לא מצליחה לשכנע
אף אחד ברעיונות שלי, מזלזלים בי, אף-אחד-לא-מקשיב-לי.

טוב. די.

02:00

השעה שתיים.
קר לי נורא.
חם לי נורא.
מצעי פלנל. יש לי רגשות אמביוולנטיים כלפיהם.

02:28

טוב. מחר יש לי מבחן בתנ"ך. לא למדתי.
הבגרות בתאטרון מלחיצה אותי.
רבתי עם כולם.
אני לא רוצה לקום מחר.
בא לי לנשור מהלימודים. כן. 4 חודשים לפני שמסיימים.

אני בוכה. הכרית שלי נרטבת לאט לאט. קר לי עוד יותר.
אולי אני אלך להעיר את אמא?  היא כל הזמן אומרת שהיא רוצה שאני
אשתף אותה בדברים.
מעניין אם היא תחשוב את זה גם אם אני אעיר אותה עכשיו.
לא.

02:34

אני מיואשת.
בא לי למות.
גם הדבר הזה שלי, שאני לא רוצה לספר לאף אחד, ואני בטח לא אגיד
את זה כאן.
למרות שלא נראה לי שכל החירבושים האלה שלי גרמו למישהו באמת
להישאר ולקרוא עד כאן.
הפעם אני כותבת בשביל עצמי.
להוציא הכל.
לא משנה לי אם מישהו ייתן ציון או משהו. אפילו תגובות לא
מעניינות אותי (שקרנית).

היה לי יומולדת בשבוע שעבר.
היה חרא.
אני בת 15 ושנתיים.
ישבנו איפשהו, אני לא אגיד איפה מטעמים ביטחוניים. אני יושבת
לבד בחוץ. כולם יושבים בחדר ומעשנים דברים שהם לא על טהרת
הניקוטין.
אמרו לי - קחי גם.
לא יכולה, יש לי בדיקות בשבוע הבא.
"טוב, לא צריך".
ויש לי יומולדת
תתייחסו אליי.
עצוב לי.
אני כועסת.
מי האנשים האלה בכלל?
אלה החברים הכי טובים שלי?

02:36

לישון לישון לישון לישון לישון לישון לישון לישון לישון לישון
ליש...

02:37

אני יושבת בספרייה של בית ספר עכשיו. כותבת על אתמול בלילה.
כותבת באקסטזה, כי אין לי למי לספר.
עצוב לי יותר עכשיו.
היו פה ילדים מכיתה ז' שקיבלו תדרוך מהספרנית על איך מחליפים
פה ספרים.
ערסים קטנים.
אלו הקטנים גדולים יהיו.
"מי קורא ספרים?"
"קראתי את הסרט של שר הטבעות  הא. הא. הא".
"פעם קראתי ספר של ארבעים עמודים".
"אני אף פעם לא קראתי ספר". (בגאווה)

איכס

הדור של היום

02:38

עצמתי עיניים סופית.

02:38 וחמש שניות

תהום.

02:38 ועשר שניות

חושך

02:38 ועשרים שניות

שינה
סוף סוף.