תמיד חשבתי
שרוח הנעורים תטרוף את חיי
כגל גאות של רגשות ויצרים וגילויים
אך נוכחתי לגלות כי הרוח פסקה מלנשוב
והאוויר עומד מת כמו המבט בשעות הקטנות של הלילה.
אני כבויה. האור כבה , אך עיניי עוד כואבות
מסונוורות מעוצמת הזמן שעובר
ולא הרסתי מספיק,
יותר ממה שכבר נהרס בעצמו.
לא פגעתי מספיק, באנשים שאינם אני
ולא עשיתי מספיק מעשים של סתם,
רגעי מרדנות והשתטות
כאילו שהעולם הזה לא עומד להסתיים עוד מעט
ושמישהו בעצם ידאג לי אחרי הסוף.
עוד שלושה ימים הסוף מתחיל,
או שמא הוא התחלה- אבל אף פעם לא הייתי אופטימית.
כולם אוהבים את הסוף,
הוא יפה,
הוא נוצץ,
והוא מריח כמו גשם שוטף.
אכן, ניתן להתאהב בסוף
אך לדעת שאחריו לא יישאר מאומה
מלבד הידיעה
שאת שלנו כבר עשינו.

נכתב 3 ימים לפני תחילת שנת הלימודים ה-12 במספר שלי, הלא היא
יב'.