אתה זוכר אז שדיברנו... ליד העץ?
אני זוכרת את זה טוב... ממש טוב.
שאלתי אותך עליה, אז אמרת שאתה מעדיף לא לדבר על זה.
ואני אמרתי טוב. ישר. בלי להתווכח. כאילו ברור, למה שאני לא
יוותר?
הרי תמיד אתה מנצח, הקטע המצחיק הוא שאחרי זה אתה שואל למה אני
מוותרת כל כך מהר... תגיד לי, איך אני יכולה לא לוותר לך?

גם באותו לילה "קדוש" אתה ניצחת אותי שוב, בתפזורת ליבי,
פשוט סימנת הכל, אבל ברור שתנצח, כל משחק איתך הוא משחק מכור

מסתבר שלא הייתי צריכה להתעקש, התחלת לספר לי עליה, על כל מה
שהיה לך (לא היה לך) איתה.  שאלתי אותך איך זה נגמר, זאת אומרת
איך הפסקת לאהוב אותה...

בדיוק כמו שזה התחיל, אמרת, בבום, שאף אחד לא ימכור לך
לוקשים, אי אפשר לאהוב בתהליכים, זה או שאתה אוהב או שלא, זה
פשוט ככה, ככה, בבום! נו ככה, איך את לא יודעת?! יא מצחיקה, את
לא יודעת לצרוד אצבעות? הנה, אני אלמד אותך...

                               

ולימדת, זה אחד הדברים הטובים היחידים שלמדתי ממך.
בכל מקרה, לא נראה לי שאתה זוכר, אבל זה לא הקטע, הקטע זה
שצדקת. שזה פשוט קורה, בבום, ברגע הכי לא מתאים שאתה הכי לא
מוכן לזה, זה תוקף אותך, משתלט עליך, שורף אותך, אותי זה שורף
בכל מקרה.
כמה שאני אנסה להמנע מזה, זה ירדוף אותי בחזרה, וכנראה עד שאני
לא אגיד לך את זה, זה ימשיך לחנוק לי את הלב.
דוגרי, אני לא יודעת אם זה טוב שאני אגיד לך את זה, אז אני לא
הולכת להגיד לך את זה בינתיים... אבל עד אז, שיהיה על הנייר,
יותר נכון על המסך:

אני פשוט אוהבת אותך.