"מה אמרת?" היא שאלה בחדות, כמעט צועקת.
"שאלתי אם תוכלי להתפשט", אמרתי בשקט, מנסה להסתיר את הרעד
בקול.
"תגיד לי, נפלת על הראש? מה נסגר איתך?", היא קמה לכיוון
הדלת.

אז, זהו, הנה אני כאן, שבוע לפני החתונה, יושב בבית של האקסית
המיתולוגית שלי ומבקש ממנה להתפשט. קפצתי לתת לה הזמנות
לחתונה. טוב, גם כדי לתת לה הזמנות לחתונה.

"אפרת, חכי, אני רוצה להסביר לך משהו", רצתי אחריה.
"מה יש כאן להסביר? אני אישה נשואה עם ילד. בפעם אחרונה שראיתי
אותך הייתה לפני שש שנים, כשהחלטת שהקשר שלנו מלחיץ אותך, ואתה
רוצה הפסקה קצרה שהפכה להיות פרידה, ואתה פתאום נזכר בי שבוע
לפני החתונה שלך כדי לתת לי הזמנות ו..." היא עצרה כדי לאסוף
את הדמעות והמשיכה בטון שרק המשיך לעלות, "ועכשיו אתה מבקש
ממני להתפשט? מה אתה רוצה? לזיין אותי? מה אני נראית לך
שרמוטה? אדוני, אהבתי אותך, היית כל החיים שלי, אבל זהו.
התגברתי עליך. אני נשואה באושר, יש לי בעל וילד מקסימים. באיזו
זכות, אה? באיזו זכות אתה קופץ לכאן וחושב שתזיין אותי ככה סתם
כי אתה עומד להתחתן? מה נראה לך, שאני יושבת בבית ומפנטזת
עליך? אני..."
"אפרת", צעקתי, "את חייבת לעצור רגע ולתת לי להסביר".
היא השתתקה. טוב, זה לא הולך להיות קל.
"אפרת, אני לא רוצה לשכב איתך. זה לא העניין".
"אז מה..."
"רגע, רגע. תירגעי. אני באמת לא רוצה לשכב איתך. לא בשביל זה
באתי הנה. אני מודה, ההזמנות לחתונה לא היו הסיבה העיקרית. אבל
גם לא הרצון לשכב איתך. יש משהו אחר".
מה?" היא אמרה, שקטה.
"בואי, שבי רגע לידי", הוריתי לכיוון הספה. היא היססה.
"אל תדאגי, אני רק אסביר לך ואלך", אמרתי. נטלתי את ידה בידי
והושבתי אותה על הספה לצידי.
"אני כבר בן שלושים ושתיים. את כבר בת  שלושים. כשנפרדנו היית
בת עשרים וארבע. היית בשיא פריחתך. הגוף שלך היה אלוהי. הסקס
איתך היה התגשמות כל המשאלות שלי. הכל היה כמו שצריך. החזה
הגדול והעומד, הרגליים האינסופיות, העור החלק, השיער הארוך
השופע. אה, והריח. הרחת כמו גן עדן. נהניתי מכל שנייה איתך.
אבל הייתי צעיר. היו לי תוכניות. הרגשתי שכמה שאני מת עלייך
אני לא יכול להרשות לקשר הזה להרוס לי את התוכניות של הלימודים
בחו"ל. יכול להיות שזאת הייתה טעות, אבל לא בגלל זה באתי
לכאן".
"אתה מבלבל אותי, אני עוד לא מבינה" היא אמרה
"פגשתי את לילך, אשתי לעתיד, לפני שנה. כבר ממבט ראשון היה
ברור שיש פה כימיה מטורפת. היא רגישה, חכמה ואוהבת. אני אוהב
אותה. אבל, לילך היא בת שלושים ואחת. ויש לה גוף של בת שלושים
ואחת"
"מה אתה רוצה להגיד בזה?"
"אני רוצה להגיד שלילך לעולם לא תוכל להיראות כמו שאת נראית
כשהיית בת עשרים וארבע".
"אבל גם אני לא נראית עכשיו כמו שנראיתי בגיל עשרים וארבע. זה
לא שנשארתי באותו גיל וכל העולם התבגר. אני בת שלושים וכמו
שאתה רואה התיאור שלך כבר לא מי יודע מה מדוייק", היא אמרה עם
צל של חיוך.
"לא בראש שלי. את מבינה, בראש שלי התקבעה הדמות שלך מגיל עשרים
וארבע. כל בחורה שיצאתי איתה מייד השוויתי את הגוף שלה לגוף
שלך. אז בהתחלה הן היו צעירות יותר וההשוואה לא פגעה בהן כל
כך, אבל מרגע שעברתי את השלושים וסף הגיל המינימאלי של הבחורות
שצאתי איתן עלה, ההשוואה הייתה בלתי אפשרית. הן היו כבר סביבות
גיל שלושים ונראו כמו גיל שלושים".
"ומה רע בגיל שלושים? גם אתה אם אני לא טועה כבר עברת את
השלושים".
"נכון. אבל לא משנה מה תגידי, בחורה בת שלושים לא נראית כמו
בחורה צעירה, יפה, מושכת, סקסית בת עשרים וארבע. הגוף עובר
שינוי. אבל הבעיה הייתה לא שהן היו בנות שלושים, אלא שהשוויתי
אותן אלייך. את מבינה, את היית מדהימה. בלימודים בחו"ל בתקופות
המבחנים כשהייתי תקוע בבית, הייתי מאונן וחושב רק על הסקס
איתך. כששכבתי עם בנות פינטזתי עלייך. טוב, לא ממש עלייך, אלא
על אפרת בגיל עשרים וארבע".
"אז מה אתה רוצה? לעזוב את לילך?"
"לא. אני אוהב את לילך ואני מתחתן אתה שבוע הבא. אבל הדמות שלך
מגיל עשרים וארבע עדיין יושבת לי במוח וההשוואה הזאת מטריפה
אותי ומסכנת את חיי הנישואין שלי. ככל שלילך תתבגר, תביא
ילדים, המצב רק יחמיר. באופן רציונאלי, אני מבין שאנחנו נתבגר,
הגוף יעבור שינויים ושהקשר ביני ובין לילך  הוא מעבר להנאה
גופנית, אבל בתת מודע באופן לא נשלט, עדיין תקועה התמונה שלך
אצלי במוח והיא מייסרת אותי כל פעם מחדש כשאני רוצה לשכב עם
לילך. כשהיא מתפשטת, מיד עוברת לי בראש התמונה שלך מגיל עשרים
וארבע, אני עושה השוואה עם הגוף של לילך, והתת-מודע שלי צועק:
איך? איך עזבת דבר כזה בשביל דבר כזה? איך? וזה משגע אותי."
"אבל זה מטורף. אתה משווה אותה כמו שהיא היום אליי מלפני שש
שנים".
"בדיוק. אבל זה לא אני. אלה זרמים מוחיים שאין לי שליטה עליהם.
ובגלל זה אני רוצה שתתפשטי".
"מה?" היא שוב נלחצה, "איך זה בדיוק קשור?"
"ברגע שאראה את הגוף שלך כמו שהוא היום, התמונה המעודכנת שלך
תחליף את התמונה שלך מגיל עשרים וארבע, שיש לי בראש, ואז, סוף
סוף אוכל לשכב עם לילך בשקט. בלי קולות ממעמקי המוח שמושכים
אותי לתהומות שאני לא יכול להילחם בהם".
היא הבינה. חייכה. נרגעתי. עכשיו, גם אם לא תסכים, לפחות
הורדתי את זה מהלב.
"אז במקום ללכת לפסיכולוג שיפתור לך את הבעיות הנפשיות שלך עם
עצמך, באת לכאן. ומה בדיוק חשבת? שבגלל שיצאת איתי ארבע שנים
לפני שש שנים יש לך זכות לראות את הגוף שלי עירום היום?"
"אני יודע שאין לי שום זכות. אני מבין שאנחנו אנשים זרים היום.
אני בא אלייך בבקשת עזרה. ככל שהחתונה התקרבה המצב רק החמיר.
ללילך מתחילה להיגמר הסבלנות אליי. היא לא יודעת מזה אבל היא
מרגישה. אני מפחד. אני מפחד שהכל יתרסק בשבילי בגלל הפנטזיה
הזאת שמקובעת לי בראש. אני רק מבקש. אם תגידי לא, אבין ואלך."
השתרר שקט. אפרת חשבה מה לעשות. מעניין מה עבר לה בראש. אולי
היא נזכרה בתקופה שהיינו יחד, כשהיינו נשארים ערים כל יום
חמישי בלילה עד הבוקר כי החלטנו שאלה השעות הכי יפות בשבוע.
השתיקה התארכה. הרגשתי לא בנוח. לא רציתי לייסר אותה עוד.

"טוב, מצטער. אני..."
"שתוק", היא אמרה בשקט, ולקחה את היד שלי בעדינות. היא נשקה לי
בריחוף על השפתיים. קמה ממקומה. היא נעמדה מולי. פותחת את
כפתורי החולצה באיטיות.
"אתה יכול לעזור לי עם החזייה?" היא הסתובבה. קמתי ועם ידיים
רועדות לאחר כמה ניסיונות הצלחתי לשחרר את המנגנון. התיישבתי.
היא הסתובבה. מחייכת. בחנתי אותה. אלה היו שניות יקרות מפז.
תתרכז, אמרתי לעצמי, תתרכז. תחליף את התמונה. זאת אפרת. זאת
אפרת. לא ההיא עם החזה הגדול והעומד, עם המותניים הצרות והגוף
שרק צועק "אני רוצה לחיות". היא לא הייתה מכוערת. החזה היה
עדיין מרשים. אבל הוא כבר התחיל לרפוס משהו. הלידה עשתה את
שלה. המותניים כבר לא היו כל כך צרות. היא הייתה יפה. אבל לא
מדהימה כמו מלפני שש שנים. היא נראתה כמו אישה נאה בת שלושים.
משהו שכל גבר היה מברך עליו. לא ביקשתי, אבל היא הורידה את
מכנסי הג'ינס שלה ונשארה עם תחתונים שחורות. היא ניסתה לעשות
את זה בצורה עניינית, בלי לשדר מיניות.
"ללכת על המסלול כמו דוגמנית?" היא שאלה, צוחקת.
לא עניתי. גם ככה הרגשתי שאני רוצה להיעלם.
הא הסתובבה והפנתה אליי את התחת. הוא היה נאה, עסיסי. בעלה לא
סובל במיטה. שומנים קטנים החלו מבצבצים סביב התחתונים. הצורה
הסימטרית שלו נפגעה. הוא היה עדיין יפה אבל כבר לא מוצק. אני
זוכר שנהגתי להכות בו בזמן הסקס רק כדי לחוש בעוצמה המוצקה
שלו. אם הייתי מכה עכשיו, התחושה בטח הייתה ספוגית משהו.  היה
ברור שהיא עושה ספורט. סוג של קרב נואש שאדם מנהל נגד תהליכי
ההתבלות הטבעיים. היא הסתובבה שוב.
"נו, נהנית?" היא שאלה.
"אני לא..."
"אני יודעת שאתה לא עושה את זה בשביל ההנאה", היא צחקה, "בכל
זאת, זה גוף של זקנה בת שלושים", היא קרצה.

קמתי. נעמדתי לידה. קצת מביך. רציתי לדבר. להגיד משהו. אבל
במקום זה בעיניים נקוו דמעות. היא ראתה חיבקה אותי. בכל זאת,
ארבע שנים ביחד עושות משהו.

"אפרת," אמרתי, "תודה."
"אל תודה לי" היא חייכה,  "חזור הביתה ללילך. אני חושבת שמגיע
לה סקס טוב היום בלילה." היא נשקה לי בעדינות בלחי. יצאתי.