אני אספר לך את סיפור פגישתנו הראשונה:

כשירדתי מהאוטובוס הבין-עירוני אל תוך ירושלים, שרף לי מפתח
הלב. יכולתי לקשר את זה לעובדה שקראתי שירים של אלכוהוליסט
מריר בנסיעה, אבל היה ברור לי שזו לא הסיבה.
הלכתי לתחנה שלי, ובכל שלושה צעדים עצרתי. לא יכולתי לנשום
כמעט - הצריבה הגיעה עד הקיבה.
דידיתי. אף אחד לא הסתכל עליי, כי חשבו שאני סובל מהקור. אני
הייתי היחיד בירושלים שלא סבל מהקור, כנראה. אבל בהחלט סבלתי
ממשהו.

עמדתי בתחנה, והסתכלתי מסביב. יכול להיות שכבר ראיתי אותך שם,
אבל אני לא משוכנע. כשהאוטובוס הגיע, נעמדתי לידך - ואז הבחנתי
בך.
קודם הבחנתי בשיער. חום-צהוב-זהב-דבש-שחור.
אני לא יודע להסביר מה משך אותי בשיער - הרי כבר ראיתי לא מעט
תלתלים, ולא מעט גוונים. אבל זה היה מיוחד - הוא קרא לי.

באוטובוס לשנינו לא היה מקום, ואני גם לא רציתי לשבת, אם זה
יגרום לי להפסיק להסתכל. עמדנו באמצע האוטובוס אחד מול השני.
ואז התחלתי להסתכל באמת.
העיניים - עגולות וגדולות, משוטטות וקולטות. האף והפה - קטנים,
חמודים ובעיקר - מלאי אופי. היה לך מעיל חום ומעוגל - הוא הקיף
את הגוף כמו קונוס. הייתי יכול להבין שיש לך חזה קטן, אבל לא
הסתכלתי לבדוק.

אחר כך הורדתי את מבטי - אבל רק בשביל לבדוק אם הכפתורים הם
מזהב, אני מבטיח! גיליתי שאת אכן רזה, כמו שהנחתי, וכנראה שיש
לך באמת חזה קטן. אני חושב שהכפתורים היו מזהב, אבל אני לא
בטוח.

בכל מקרה, עמדתי מול הנוכחות המרשימה ומהפנטת הזו, וחשבתי
שמשהו צריך להיאמר על היופי הזה.

בינינו עמדה אישה אחרת - יותר מבוגרת, עם אותו צבע שיער ועם
מעיל שחור.
התחלתי לחשוב מה להגיד לך, והגעתי לשתי ברירות - או לומר לך
שאת יפה, או לספר לך שכבר שבוע יורד לי דם מהאף במקלחת.
היה לי ברור שאם איזה משפט יעבוד עלייך - זה חייב להיות
הראשון, אבל גם המשפט השני צריך להיאמר באוזני מישהו בזמן
הקרוב, ועוד לא סיפרתי לאף אחד.

אחרי שהצטמצמו האופציות, הייתה שאלת העיתוי.
לא רציתי להעליב את הבחורה המבוגרת יותר - שלא תחשוב שאני מדבר
אליה ואז תתאכזב, כמו הבנות ששומעות בקצה השני של החדר את
המשפט "רוצה לרקוד?" ומשיבות כן, רק כדי לגלות שאין אף אחד
לידן וליד הכיסאות המתקפלים בפינת החדר.
זה היה הנימוק היחיד נגד פתיחת הפה, אבל כל הזמן חששתי שפשוט
יתפנה מקום ותלכי לשבת, או שתרדי בתחנה.
ככה התנדנדתי בעמידה 10 דקות, יוצר איתך לפעמים קשר עין חטוף
ולא אומר כלום.
באיזשהו שלב האישה המבוגרת יותר זזה הצידה קצת, ואז היה בינינו
קשר ישיר - שום חלק בגוף לא היה מוסתר.
זה היה נראה כמו עיתוי נכון. התחלתי לספור לאחור - 3, 2, 1...
- וכלום. לא יכולתי להוציא מילה מהפה. הרגשתי כמו בן 17 שוב.
ושוב - 3, 2, 1... - כלום.
אמרתי לעצמי: זה כמו לקפוץ למים (שכחתי שאני מסתובב ליד
המלתחות במשך שעה, לפני שאני מכניס רגל למים). אבל לא יכולתי.
מה בוגד בי? הגוף או הראש?
מה מונע ממני להגיד "סליחה? אפשר להגיד לך משהו? אני חושב שאת
נורא יפה?", בסך הכל מחמאה פשוטה...

בלי סליחה! זה לא גברי - אין לי על מה להתנצל, וגם המילה
"נורא" לא במקום - אין כזה שילוב "נורא יפה"! נורא זו מילה לא
טובה - התחלתי לערבב מילים רעות בתוך המחמאות?

מדי פעם שלחת את היד לתיק שמוטל על הרצפה, וכל פעם נבהלתי.
חשבתי שהנה, כל היופי הזה מתרחק ממני. שמחתי לגלות שלא.

האישה האחרת ירדה מהאוטובוס, וכך גם שאר האנשים שעמדו - הם
ירדו מהאוטובוס או התיישבו במקום כלשהו.

רק אני ואת נשארנו לעמוד, אחד מול השני.
הזזתי את הראש מימין לשמאל כמו ממטרה, כדי שלא תבחיני שאני
כמעט כל הזמן מסתכל בך.
ושוב - 3,... 2,... 1,... - כלום. ושוב - וכלום.
הפה כבר נפתח, המיתרים דרוכים, אבל המשכתי לאכזב את עצמי.
מה בוגד בי - הגוף או הראש? התשובה נמצאת במקום כלשהו, אבל לא
בראש שלי.

ואז ענית לטלפון. הקול היה רך, כמו שציפיתי. מלטף וחלש, אבל לא
רכרוכי. בדיוק סוג הקול שגוף כזה צריך להוציא. אמרת "אני כבר
מגיעה, אני תיכף יורדת בתחנה". תחושת הדחיפות לא הייתה יכולה
להיות גדולה יותר.
ואז פתאום התכופפת קצת, במהלך הדיבור. ראיתי ששורשי השערות
שחורים. לא לגמרי, אבל הייתה שם איזו התקדמות.
צבע השיער הזה, שחייב - פשוט חייב-  להיות טבעי, מתחיל להיכנע
לשורשים שבתוך הראש. משהו מתוך הגוף בוגד בשיער המשגע, שהייתי
מוכן להיקבר בתוכו. הייתי מוכן להיות סוס, ולאכול כל החיים
תערובת שהיא בצבע של השיער שלך. הייתי מוכן לשנות את המין שלי
לנקבה, לחזור בתשובה וללבוש פאה נוכרית שעשויה מהשיער שלך.

אבל כל זה היה רחוק מהישג ידי. אבל יכולתי לפחות להגיד משהו.

ואז מצאתי את השיטה - 3... 2... (מבט לשורשים השחורים), 1...
(עוד מבט לשורשים) - בום!

"אפשר להגיד לך משהו?" הקול יצא חלש וגבוה, אבל יצא. כנראה
יותר מדי גבוה, כי הכלב שהיה באוטובוס התחיל לנבוח. את לא שמת
לב.
(כחכוח) "אפשר להגיד לך משהו?" - הסתובבת אלי, נדרכת כולך,
אמרת כן, רכנת אליי (כדי להתגבר על הנביחה הבודדת, המהדהדת של
הכלב)
"אני חושב שאת מאוד יפה"

זה היה כמו לראות אותך מקבלת כדור בראש, כל האדום הזה. הסמקת
לגמרי, הפה שלך היה פעור כמו בובת מין מתנפחת, שאפת אוויר
באופן חטוף דרך הפה, נשארת מופתעת כמה שניות.
"תודה" אמרת, אדומה והמומה.

"אני פשוט חשבתי על משהו, ואז פתאום אתה..." התחלת משהו שהיה
אמור להיות משפט. עגבנייה מדברת שכמוך...
"מצטער שהפרעתי לך" (חיוך מנומס, מתורגל).
"אין לך על מה להצטער" (העגבנייה הופכת לצנון. המחיר - הפניית
מבט).
"בכל מקרה, אני חושב שאת מאוד יפה" (שינון הוא אחד המפתחות
לזיכרון, שיננתי לעצמי. ככה אולי תזכרי אותי בעתיד).
הפסקת להסתכל עליי. המבטים שלך היו מכוונים אל החלונות,
בניסיון מכוון להימנע מקשר עין. אני הסתכלתי פחות ופחות, כדי
לא להביך אותך.

חזרת ושקעת בתוך מה שחשבת עליו קודם.
צילצלתי בפעמון. הלכתי לדלת אחת.
חשבתי לומר משהו, אבל זה כבר באמת היה מוגזם.

את הלכת לעבר דלת אחרת, קדמית.
ירדנו באותה תחנה. כל היופי הזה, כל כך קרוב אליי, לבית שלי.
הלכת כמה צעדים לפניי. שמרתי על הפער הזה. לא רציתי להבהיל
אותך.

הלכת והסתכלת לכל הכיוונים - תיירת, אין ספק. למרות שבשיחה
הקצרה ידעת טוב מאוד איפה את נמצאת, התבוננת מסביב.
קשה להגיד שהיית מוקסמת מהנוף העירוני המכוער בשכונה, אבל
המשכת להסתכל.
אני במרחק ארבעה צעדים מעוד מקרה אהבה אבוד.
היא במרחק ארבע שנים מאיבוד הצבע המהפנט הזה בשיער.

חתכתי לכיוון הבית שלי. חשבתי - אולי דלת הכניסה תעשה רעש גדול
ותסתובבי, אבל הדלת לא הרעישה וכבר היית רחוקה מספיק.

עכשיו אני מחכה לפגישה השנייה שלנו.