גבר צעיר וגבה קומה, עומד בחדר ההלבשה, לבוש בטוקסידו מהודר
בצבע שחור, שיערו מעוצב ופניו קצת שמחות קצת מודאגות.
"איזה אמונה תפלה מטומטמת זו לא לראות את הכלה לפני טקס
החתונה" הוא חושב לעצמו.
הוא מת לדעת איך מאיה ניראת, ואיזו שימלה היא בחרה בסוף.
הוא פוסע הלוך ושוב לאורך החדרון הקטן וכשנמאס לו ללכת, הוא
מתיישב על הכורסא השחורה ומוזג לעצמו כוס מים קרירים.
הוא לוגם מן המים, ובוהה בדלת.
ופתאום הוא רואה מכתב מושחל במהירות מתחת לדלת, ואז רעש של
צעדים מתרחקים .
הוא מרים את המכתב, פותח את הדלת באינסטינקט למרות שהוא יודע
שהוא לא ימצא שם כלום.
"עוד פעם מאיה עם השטויות שלה, גם ביום החתונה שלה יש לה זמן
לשחק משחקים..." הוא ממלמל לעצמו.
המעטפה יפה בצבע ורוד עם ציורים של פרחים, והמכתב חתום בשעווה
אדומה של נר.
לאט לאט הוא פותח את המכתב, נודף ממנו ריח נעים ומוכר של
בושם.
אך בשניה שהוא פותח את המכתב הוא רואה כתב עגלגל ומסולסל, הוא
יודע בבירור שזהו לא כתב ידה של מאיה.
הוא מתחיל לקרוא בסקרנות:
"היי אלי, התאפקתי המון דקות, שהפכו לשעות שהפכו לימים שהפכו
לחודשים ולבסוף אפילו לשנים. והיום זהו יום חתונתך , היום
שאמור להיות היום הכי מאושר בחייך, אני מפחדת שאני אהרוס לך
אותו קצת במה שאני אגיד לך...אך אינני יכולה לשתוק יותר, ואני
יודעת שזו ההזדמנות האחרונה שלי להגיד לך את מה שמתחולל בליבי
כבר שנים.
מהרגע הראשון שראיתי אותך הקסימו אותי העיניים השובבות שלך,
החיוך המתוק, והכי הרבה לב הזהב שלך.
חשבתי הרבה איך להגיד לך ומתי ,ואפילו דמיינתי לעצמי המון
מצבים בהם אני תופסת אותך באיזה פינה לשיחה בארבע עיניים.
גם ניסיתי לשער מה תהיה התגובה שלך לאהבה שלי, האם סתם תצחק
עליי ותגיד שאני ילדה קטנה שבכלל לא יודעת מהי אהבה?
או שאולי ברגע שתשמע את רגשותיי אליך תתוודה גם אתה שאתה מאוהב
בי?או אולי סתם תחשוב שאני מגעילה ולא תדבר איתי יותר?
כל הזמן רציתי רק להגיד לך את מה שאני מרגישה, אבל כל הזמן זה
לא היה הזמן הנכון. בטח אתה צוחק לעצמך עכשיו, ממש קלעתי בול
בזמן הנכון להתוודות לך אה?.בקיצור מההקדמה הארוכה הזאת, ומכל
השטויות שחרטתי על דף הנייר המסכן הזה, כבר בטח הבנת שאני
מאוהבת בך. אני אוהבת אותך כמו שלא אהבתי שום אדם בחיים שלי
ואני יודעת שזה או להגיד לך עכשיו או לעולם לא.
אבל מיסתורית אני אשאר עד הסוף המר או המאושר שיהיה לסיפור
הזה, אני אספר לך מי אני רק אם אדע שיש סיכוי ולו הכי קטן
שבעולם שאתה לא שלם במאה אחוז עם החתונה הזאת, שיש סיכוי שיש
לך אפילו שמץ קטן של רגשות למישהי אחרת...אז אם זה באמת כך,
ויש לך טיפונת אפילו קמצוץ של רגשות למישהי חוץ ממאיה בבקשה
תרשום את זה על הדף הזה, ואם לא אז תשליך את המכתב לפח ותשכח
ממנו וממני גם יחד, ביי וסליחה."

טקס החתונה מתחיל, נערה שחורת עיניים נכנסת לחדר בו ישב אלי רק
לפני דקות ספורות ומחפשת משהו.
פתאום עיניה נוחתות על מה שהיא חיפשה, המיכתב!
הוא נמצא זרוק ומקומט על יד הכורסא, היא פותחת אותו במהירות
ומחפשת את התשובה של אלי ,אך הדף נותר ריק.
עיניה דומעות, היא מקמטת את הפתק, ודוחפת אותו לכיס הג'ינס
שלה.

הטקס עצמו מתנהל בצורה מושלמת, האולם מלא באוכל מכל טוב,
הפרחים הורודים והלבנים מוסיפים להוד והפאר של החתונה.
והכלה ניראת מהמם.
כולם במצב רוח טוב, רק אותה נערה, שחורת עיניים, עצובת פנים,
עומדת מן הצד ויודעת כי עתה היא איבדה את אהובה לתמיד.

החתונה ניגמרת, הנערה נאחנת לרווחה.
היא מגיעה לביתה, מורידה את הבגדים, נשכבת מתחת לשמיכת הפוך
ורק אז היא מאפשרת לדמעות לנזול במורד לחייה ואפה הקטנטן.
היא חושבת האם באמת יכול להיות שאלי מאוהב במאיה כל כך ? האם
סתם היה נדמה לה שגם לו יש רגשות אליה? ואז עולה בראשה מחשבה
שאולי היא כתבה משהו לא בסדר במכתב, היא קמה מהמיטה מרימה את
הג'ינס הזרוק , מוציאה את הפתק ומתחילה לקרוא בעיון.
ובכל מילה נוספת שהיא קוראת צצה בעיניה עוד דמעה.
לבסוף,כשהיא מגיעה למילים האחרונות "ביי וסליחה" היא מבינה
שאין מה לעשות יותר וזורקת את המכתב מהחלון.

המכתב נוחת על הדשא המצהיב,על צידו ההפוך. ושם חרוטות ארבע
מילים בעיפרון לא מחודד, "אני אוהב את אנה".