החיים שלי
הם אוטוביוגרפיה בגרוש.
רצופה השפעות,
של סרט רומנטי.
בקושי רומנטיקה,
אבל גם זה מספיק.
מניעים פשוטים,
מניעים טהורים.
ואני כולי מקומטת.
הולכת לצד
ואני מנסה להגיע,
ולחזור למסלול.
ממעיטה בערך הרחמים,
ממעיטה בערך הנורמה.
אני הולכת לשומקום,
אבל צעדי נשמעים בבהירות.
וזוהי התרומה הזעומה שלי
לאנושות.
האיכות העתיקה הזאת,
מלווה בתוספות.
ואני בוטה כל-כך,
ונוטה לציניות מעיקה.
אני יודעת לעצור,
אבל לא בדיוק בזמן.
ואני מרוטת עצבים.
אוסף סיטואציות,מביכות להפליא.
ואני חוסכת במועקות,
ואני מרירה מתחכום.
מחפשת הבשלה,
ודורשת לחדול להרקב.
כי הרי אני כל-כך הומנית,
ואני מסרבת להיות פעולה כימית.
מפקירה את עצמי,
לידי הגורל.
ושטה לי, ללא מטרות קדושות.