אני מצלמת: נערה-אישה, שכובה על גבה באי נוחות בתוך אמבטיה
לבנה, בידה האחת היא אוחזת בטוש לבן, מווסתת את עוצמת זרימתו
בידה השניה, ומים בצבע כתום-חלודה-מהול-בשקיפות מקיפים את גופה
העירום, עד פחות מקו חצאי רגליה. ישבנה וחלקה התחתון כבר
טבולים, רטובים ומיואשים מהמפגש, הספק-אלגורי, עם חייה.
החלודה זורמת מן הצנרת הישנה והמחוספסת, ואין לה כרגע שום דבר
לעשות, מלבד לקבל חצי מהפנטזיה הקטנה והעייפה, לשכשך בתוך אמבט
חם ולשחרר את השרירים התפוסים מטרחה וחוסר שינה. לפחות רק זה,
רק את התגמול הקטנטן הזה, מעט שקט ושלווה, ואפילו המעט מזה לא
ייתכן עם טבילה בחלודה המתקראת "מים". גם הזרם עצמו הולך ונהיה
קריר יותר ויותר, והיא מעדיפה פשוט להתרומם ולסיים את ריטואל
המקלחת, לצאת ולהתנגב.
בחוץ, מהמרפסת המזרחית, כבר נורה האור הכחול. בפיה ריח כרישה
הומה מהסלט האחרון שאכלה אמש, כמה שזה מזכיר בצל, אפילו אותו
הסרחון.
אולי עכשיו, ממרומי חלוקת האמבטיה
אני יכולה להבחין בשקט בשקט,
ביאוש המשתרר.
אני לא כועסת, פשוט קצת עייפה,
אוספת אותו אל בין זרועותי
ומחבקת ברכות
מפהקת. |
