יום רביעי, חמישי. השעה חמש-שש בערב. אבא חוזר מוקדם מהרגיל
מהעבודה ואוסף את האמא המשועממת והילדה הסוררת מהבית, במטרה
לצאת לציד בסופר מסחרי גדול, כגון ג'מבו, חצי חינם או משהו
כזה. אבא מצפצף בסאונד שלא היה מבייש ערס ממוצע בכביש איילון
צפון בשעת שיא, והאמא והילדה יוצאות החוצה אל האוטו. אז מתחילה
המריבה הראשונה: מי יושב מקדימה. אמא טוענת שהיא המבוגרת
יותר, הילדה טוענת שאבא אוהב אותה יותר. לבסוף אבא העצבני דוחף
את שתי הגברברות למושב האחורי ומאיים שבפעם הבאה זה יהיה
המטען. מתחילים לנסוע. אבא מדליק את הרדיו והשדרן מתחיל לספר
על חיי הבגוניות בדרום זימבבווה. אמא צועקת "תגביר!", הילדה
צועקת "תעביר!" ואבא המסכן מחוויר. אותו הדבר עם החלון.
והמזגן. ומהירות הנסיעה.
לבסוף, מגיעים לסופר. הסיוט האמיתי מתחיל.
התחנה הראשונה ברכבת השדים היא החנייה. אוי, החנייה. "אוי,
הברוך". הדבר, כמובן, דומה לשוטטות במבוך סבוך, שסיכוי היציאה
ממנו מבלי לקבל התמוטטות עצבים קלה הוא אחד לאלף. יש את המאבטח
הנחמד בכניסה, שרואה את האוטו שלכם ומסתכל עליו כמו שהוא מסתכל
על אישתו: עוד כמה בירות ויהיה בסדר. הוא נותן לכם לעבור לאחר
שהוא משתכנע שאתם לא מחבלים או אנשי אמיש, והופה! הגעתם לגיא
צלמוות. אתם נוסעים איזה עשר דקות בין צללי הגרוטאה השונים
והמשונים והללויה! מקום פנוי! שמחה וצהלה במכונית! אבא, מהר,
לפני שיתפסו! אך אבוי... בדרך למקום החנייה הנכסף, מגלים איש
נחמד עם גופייה, שרשר וג'ונגל עבות על החזה, מנפנף לטרנטה לידו
"סע, אחי, סע!" ובעיניו מבט של אריה לאחר שטרף כמה איילות
תמימות. כלומר, ניצחון.
לאחר 20 דקות מורטות עצבים וחצי מיכל דלק ריק, מוצאים מקום
כחצי קילומטר מהכניסה לסופר. יוצאים מהמכונית, הולכים ומקללים
בשקט את העולם ואחותו הצולעת. וסוף סוף, מגיעים לארץ הנכספת.
הללויה.
עכשיו מגיע החלק של העגלות. אני, אישית, גיליתי מדוע ולמה
מייצרים את העגלות, אחת יותר מקרטעת מהשנייה: כדי שאנשים
יתקדמו לאט יותר בסופר, יתקעו בפקקים ויקללו אחד את השני. בכך
הושגו שתי מטרות נשגבות: האחת, קידום הרוח הישראלית. שתיים,
חשיפה למוצרים רבים יותר. וכמובן, ישנו הפיקדון הנצחי: חמשת
השקלים. זה לא צחוק. זה באמת הסכום ששווה העגלה. אם לקחת אחת
הביתה, שילמת חמישה שקל. האמת? למי שגר ליד הסופר, זה די
משתלם. בוחרים עגלה, עוברים עוד שומר שפעם נוספת בודק שאתם לא
גורם חשוד או עב"מ ונכנסתם ל"כלא שש": אין חלונות, אין דלתות,
פלוריסנטים מסנוורים אתכם.
עכשיו, הגיע הזמן להגדיר מהו תפקידו של כל אחד במשפחה במסע
הקניות:
אמא היא סורקת המבצעים הבלתי נלאית. אין, אף אחד לא יכול על
אמא. שלוש חבילות פמפרס ב-20 שקל? לוקחים! אז מה אם אין תינוק
בבית, זה בטח לא יזיק לחתול...
לאבא שני תפקידים חשובים, אולי החשובים ביותר: האחד הוא מחזיק
האשראי. כלומר, אף מוצר לא יעבור תחת מכשיר הברקוד מבלי לעבור
בדיקה מדוקדקת תחת שבע עיניו הפקוחות של אבא. כך גם נגמרת
חדוות המבצעים של אמא. התפקיד השני הוא, כמובן, סוחב העגלה.
אין כמו אבא.
זוכרים את המוצרים לאחר כמה שבועות של ישיבה במקרר שלכם,
מתחילים לפתח חיים משלהם? זהו התפקיד של הילדה. לאסוף ולשכנע
את אבא שבאמת צריך שיהיה בבית 50 יחידות של מיץ-קפוא.
מתחילים בסבב הקניות.
בהתחלה כמובן, פוגשים במדור שאף פעם לא באמת רוצים להיכנס
אליו: הפירות והירקות. אבל בשביל שיראו שאתם אנשים מתורבתים
שבהחלט מודעים להרגלי תזונה בריאים, שמים בעגלה שתי עגבניות
ושלושה מלפפונים. אם כבר, אז חמישה קילו תפוחי אדמה. בשביל
הצ'יפס.
הילדה, כמו תמיד, תברח למדור השוקולדים והממתקים. ההורים אף
פעם לא יטרחו לחפש אותה. הם יודעים שהיא שם. הם גם יודעים שהיא
לא תצא משם עד לאחר סוף הקניות, כשהם יצטרכו לסחוב אותה בכוח
לקופה. זה כמו בייביסיטר, רק שהביסלי גריל שומר לכם על הילדה,
במקום הפרחה השכונתית.
אחרי מדור הירקות והפירות, אמא רצה למדור הקוסמטיקה ומבלה שם
חצי שעה, בניסיון לגלות איזה מהלקים היא רוצה במבצע של "רבלון"
- 3 ב-15 שקל. אבא עומד לו בצד ומורט לעצמו את השיערות בידיים,
תוך כדי שהוא בוחן איזה קצף גילוח באמת משאיר פנים חלקות כמו
תחת של תינוק...
יוצאים מהקוסמטיקה, עוברים ליד מדור השוקולדים, מנפנפים לשלום
לילדה ונעמדים בתור לדוכן הבשר. ליד הדוכן, יש את מלכודת
הפראירים הידועה: עגלת החמוצים. אני רוצה לראות את הגיבור שלא
נעצר פעם אחת בחיים שלו ליד עגלת החמוצים וטעם משהו. הרי הכל
נראה כזה טרי ומבריק ויפה. ממש.
ואחרי שטועמים, לא נעים שלא למלא קופסא במשהו, לא משנה גם אם
לא תכניסו את המשהו הזה לפה בשנתיים הקרובות. הרי לכל אחד יש
במקרר קופסת זיתים שחורים או לפת כבושה מלפני חצי שנה, שרק השד
יודע מה חי בתוכה. והקופסה הזאת לא תצא משם, עד שהיא בעצמה
תגדל רגליים ותתחיל ללכת. הכל בגלל העגלה הארורה.
אז בדרך לבשר, אוספים איזה חצי קילו זיתים, לפת וכרוב ועומדים
בתור. חמש דקות, עשר דקות. רבע שעה. חצי שעה. ארבעים דקות. אבא
כבר מדמיין איך הוא משחק לו להנאתו במסור החשמלי בבית ואמא
חושבת שאולי היא צריכה לחזור לקוסמטיקה לבחור צבע לק אחר
במסגרת המבצע...
סוף סוף, מגיע תורכם. מה שהכי מפתיע, שארבעים דקות אתם עומדים
בתור וכשסוף סוף מגיע תורכם, אתם עדיין לא יודעים מה אתם
רוצים. אז מתחילים לגמגם. ואחרי חמש דקות של גימגומים, מתחילים
לשמוע התלחששויות מאחור. "נו כבר, יא מניאק! כמה אפשר!".
אז, בלית ברירה, קונים את מה שקונים תמיד. עוף. ילדים חמודים,
אתם יודעים למה אמא תמיד דוחפת לכם עוף לצהריים? וואלה. הנה
לכם הסיבה. יש את מי להאשים. את ההורים המטומטמים שעומדים 100
שנה בתור ולא משכילים לבחור משהו אחר.
אחרי הבשר, מגיעים לדוכני הנקניקים והגבינות. אין מה לפרט. ראו
ערך "דוכן הבשר".
לאחר מכן, עוברים למדור הכי מפחיד, הכי שטני והכי אפל שקיים
בסופר: מדור מוצרי החלב.
קודם כל, כולם יודעים את זה, חצי ממוצרי החלב שאתם קונים, אתם
זורקים. לא עדיף כבר לקחת חצי ממה שמתכננים? אז פתאום לאמא,
כמו תמיד, נכנס ג'וק הבריאות לראש, מה שמתבטא בבחירת שישה
יוגורטים של גרנולה וצימוקים, "בטעם של טבע, במרקם של שמנת
ורעננות של הניאגרה". במזל היא אולי גם תאכל אחד לפני שהיא
תזרוק את כולם בגלל שפג התוקף. אבא, הפרקטי מכולם, הולך היישר
לחלב. גברים אמיתיים לא אוכלים יוגורטים. גברים אמיתיים שותים
נסים. וכמו שג'רי סיינפלד פעם אמר, חלב מפחיד אתכם לאללה. אתם
אף פעם לא יודעים אם יש לכם מספיק חלב. אם אתם לא קונים,
אוכלים את הלב. אם קונים, גם אוכלים את הלב. בגלל זה המציאו את
החלב העמיד, לאידיוטים מסוג זה, כדי לחסוך מהם את ההתלבטות
הקשה.
אחרי החלב, עוברים למדור שנבנה במיוחד עבור חלשי האופי
מביניכם: הלחם. אם יש בסופר מעין מיני-מאפייה, אז בכלל חבל על
הזמן. הבית שלכם יראה כאילו "לחם ארז" פתחו אצלכם סניף בסלון.
מדור חומרי הניקוי הוא גם פיתוי גדול, למרות ששום דבר לא אכיל
שם (לרוב האנשים). יש מין נטייה מוזרה לקנות מוצרים שאולי
תשתמשו בהם בעוד חמש שנים, לכל הפחות. כמו איזה חומר לניקוי
עדין של תריסים ונציאנים, או משהו כזה. מתי בפעם האחרונה מישהו
במדינה הזאת ניקה תריסים, ועוד ונציאנים (נו, הדקים האלה בקופת
חולים)? ולאיזה מין בן אדם שפוי יש תריסים ונציאנים בבית? מה
זה, סוג של מאזוכיזם שמתבטא דרך ריהוט?
אחרי כל השמחה וההילולה (כולל ביקור בקפואים בשביל שניצלי
ה"טבעול" של הילדה. בריאות, יו נואו. וחמש קופסאות "האגן
דאז"), מגיעים לסיוט האמיתי: הקופה.
אלה לא רק הקופאיות שרואות אתכם בתור אויב העם מספר אחת, הרי
אלה כל הלקוחות מסביבכם. יש את החולמים: אלה כבר הפנימו שהם
הולכים לחכות הרבה זמן בתור, אז הם שוקעים במין תרדמת מוחית
קטנה ובוהים בתקרה, עד שמגיע תורם. רק אחרי שהאנשים מאחוריהם
מתחילים לאיים עליהם שיזדרזו, הם מתחילים לפרוק את המוצרים על
הפס. ויש, ואלה הרוב, את העצבניים. ובצדק. אם אתם מבחינים בסט
סכינים חדש בעגלה שלהם, אנא, הישמרו לנפשותיכם. הם עוד עלולים
לפתוח אותו.
כמובן שאת רוב הקניות אפשר בכלל לעשות ליד הקופה, ליד סכיני
הגילוח והמסטיקים, כי הרי חצי מהעגלות מתרוקנות שם. "את זה
אנחנו לא צריכים!".
וכאשר מגיע סוף כל סוף תורכם, הסיוט לא נגמר. לובה, עד כמה
שקשה להודות בכך, חיה ובועטת. וממש לא משנה מוצא הקופאית. זהו
המחיר שחייבים לשלם על שכר מינימום ומטה ושטיחים אורטופדיים
בשקל. ובצדק. אי אפשר להאשים אותן.
החלק הכי מנחם בקופה היא הבחורה בסוף הפס שאורזת לכם את
המוצרים בשקיות. וזה לא ממש משנה אם היא תשים את תפוחי האדמה
על האבוקדו היותר-מדי-בשל. זהו מחיר קטן שאתם מוכנים לשלם.
יוצאים בשמחה ובששון עם העגלה מהסופר. עושים אחורה פנה,
מוציאים בכוח את הילדה ממדור השוקולדים תוך כדי איומים והוצאת
ביסלי וכיף-כפים מהכיסים שלה ויוצאים מהסופר סופית. הולכים את
החצי שעה למכונית (מסתבר שהיא קצת יותר רחוקה משחשבתם...)
ומתחילים לדחוף הכל למטען. ומי מתנדב להחזיר את העגלה למקומה?
הילדה כמובן. מישהו חייב להרוויח את החמש שקל בסוף. וזה לא
יהיה אבא.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.