מעיל שחור, צעיף, טורק את הדלת חזק
שני הכלבים יורדים ואני מאחוריהם
חדר מדרגות ריק,
פנס מאיר על החנייה
בחוץ סערה
רק את לא נמצאת בה
אני נזכר בברלין ובלונדון
בלי סיבה
חושב עלייך
איך אמרת לי פעם
אין דבר כזה אהבה אמיתית
רק שקרים שלא צריך לשקר
היינו נוגעים
עד שזה היה מחשיך
זה חורף ראשון
שאני לא מחפש דבר
ושני הכלבים רודפים, זה אחרי זה
מתוך תחושה של ניצחון
התשוקה הולכת לאיבוד
אהבנו להמציא את עצמנו
עד שלא יכולנו להכיר כלום
על הקירות, השארנו תמונות של הילדות
מכאן, היא נראתה לא שייכת לנו
אני מתיישב על הספסל
מרגיש כמו שהייתי כאן פעם
ושני הכלבים, הם נעלמים בחשכה
אני יודע איך זה מרגיש
רשימה של אשמה, ואחר כך
הידיים מכסות את הראש מבושה
הטחנו את הדברים על הרצפה
ואחר כך ברחנו משם
זה החורף הראשון
שאני מוכן, להביט בלי לבקש שזה ייעלם
הסערה מעיפה את הענפים, הכי רחוק שיש
ובך אני נזכר כול פעם שאחד הכלבים
מביט עלי ממרחק
אם הייתי יודע מה לצעוק לו, שיבוא
בלי להרגיש שאני צריך לספק איזה רגש אחר
הייתי מוכן לבוא עד אלייך עכשיו
בסערה, שאת לא מכירה
טעויות כאלה, היינו סופרים
ומבקשים, להמשיך כול הלילה
אני נזכר איך נסענו לילה שלם בכביש החוצה
כול פעם הרגשנו את עצמנו מתנגשים
ואת אמרת לי, אין דבר כזה אהבה
יש רק סודות גלויים
ומציאות שלא מוכנה להסתיר דבר
ועכשיו ששני הכלבים עומדים אחד ליד השני
אני, מוכן לעזוב את כל מה
שדמיינתי לעצמי
אני קם והם אחריי
חוזרים בסערה אל הדירה
ואת לא שם, כדי לתת לי תחושה
שהימים לא נגמרים
אני ניגש למחברת, כותב כמה מילים
נזכר איך בברלין, לא ביקשנו לאסוף זיכרונות
עכשיו אני מתגעגע, לפשטות של הדברים
וחושב עלייך
מתוך צורך לא ברור, לספק לעצמי גאווה
ברדיו מדווחים שהסערה לא תחלוף גם מחר
זה חורף ראשון
שכול זה אמיתי