ג'ו די-מד / מצנחים פתוחים |
נוחתים עלי,
מכסים את גופי הרמוס.
תמיד אני מתארת כאבים,
אבל הכאב שלי חסר יצירתיות.
והכל כבר מתקלף,
ואז גודל באיטיות.
הלשון שלי עוברת,
על גופים שלא נראו.
זה פשוט לא הגיוני,
ערימות של חפצים,
וכלום לא מתמוטט.
והלילה נשבר,
מנסה להעביר,
מחשופים עמוקים,
כמו מזג אויר.
שורפת בעיניים עננים של מציאות.
סדר פעולות פשוט.
והקצב איטי כמו המהירות.
אני שומעת בכי,
שלא מעורר בי רחמים.
תוסיפי רחמים,
תוסיפי רחמים,
ואני מעציבה את עצמי.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|