טיפות הדם מתחילות להקריש, נוצצות באור המנורה.
רגלי רועדת, מתעוותת ומתחת הכל מתלהט.
עקבות הערב נראות בפני, נפוחות מבכי ואני כבר עייפה, יותר מדי
דמעות.
את אשר יחרט בעץ איש לא יוכל למחות, גם כשידום לבי, מצבת עד
לכאב וליאוש, לאומללות אין קץ שלא נתנה לי הערב לישון.
איך זעקתי לשמיים, תופסת את השערות בחוסר
אונים,     מתי כבר זה ייגמר?

עכשיו אני כבר לא מרגישה דבר. שקט עכשיו.
הכל חולף ביעף, עובר לא עובר, נוגע לא נוגע, ואני נטועה
במקומי.
טבע נשרף לתוך זכוכית שחורה, והעשן ממלא אותי, חזרה אל השמיים,
אני נושפת, עכשיו הכל טוב.

עכשיו להיכנס בין השמיכות, לדמיין, כמו בכל לילה, את החלום
הזה,
שאבטח בו מספיק כדי שישן איתי, וככה
לנסות לא להרגיש כל כך בודדה.