24.04.07


אני רוצה לכתוב.                                            
               
מוחי אומר אין                                              
                 
וליבי מרגיש כן.                                            
                 
המילים הנאמרות צרות מלהכיל
ואילו הכתובות כה גדושות.                                    
       
כי השתיקה הכתובה רועמת                                      
     
ומה שלא נאמר, דומה ונצעק.                                  
     
גם עולם שלם, גדול ואישי טמון לו
במרחקים המשתנים שבין השורות.
האהבה,
מתמוגגת מאושר
עם כל שיר שידה בו.
הטבע,
מוסיף להתייפות
על כל שורה שנבעה ממנו.
ואלוהים,
מרעיד כל יד  
שרק מתחילה להתחבט ולשרבט.
ואני רוצה לכתוב עליו,
אליו,
אך כבמין כישוף-
המחשבה היורדת מראשי
אל זרועי ואל אצבעותיי
בדרכה להפוך למילה,
נעלמת ומשאירה חלל,
ריקנות.
ועכשיו גם כעס.
הוא אינו נגיש,
שואב את מילותיי
בטרם נולדו
ומשאיר את המחשבות והרגשות,
שהן שלו, שהן בגללו,
שאני רוצה להשיבן,
בתוכי,
בגופי ומוחי.
והן רעות.
מכרסמות באמונתי,
אוכלות את הגבול הדק,
הפנימי שלי,
שבין טוב ורע  
ומחריבות הגדרות
שבניתי לעצמי במשך שנים.

וקסת הדיו שלי מבעבעת
בתשוקתה אל הדף.
ואני מנסה...