העיתונאי נשם לאט ובהיסוס.
שר התרבות מולו חייך חיוך מתנצל, "ברור לך שהנושא לא לציטוט
ולא לייחוס?"
"כן  כן"  אמר העיתונאי בשקט.
אבל איך? איך? הגמגום נעשה עליו פתאום מעיק ומביש.
שני כדי מים ריקים מונחים על השולחן המכוסה מפה אדומה, המאפרה
ומתקן המפיות מונחים בדיוק מעל לחור לא קטן, מתחת נחשפת מפה
לבנה.
אחרי כוס המים השביעית החלה אצל העיתונאי תחושה של בטן
אקווריום.
דג פירנאה חמד מדי פעם חלק אחר בחלל בטנו, הפה שלגם את כל המים
הקרים האלה, נותר יבש, הלשון התגלגלה כבדה כמו רגל שנרדמה ואין
עליה שליטה.
שר התרבות הסביר שוב, בפעם העשירית אולי.
"תבין היינו חייבים, השירה מתדרדרת למקומות נידחים. בספרות
שולטים רם אורנים וסופרי נוסחה מוצלחים ופחות מוצלחים."
"אבל... אבל אבל", לא הצליח העיתונאי להוציא משפט אמיתי ובחר
לחזור על אותה מילה ולהפוך אותה למשפט נבוך ועגום.
"כן", אמר שר התרבות היינו חייבים.
ואז הצליח פתאום העיתונאי למצוא את מעט הכוח כדי לנשום באופן
סדיר, "כלומר כבוד השר. כל מדיניות המסים המטורפת, הגדלת
הפערים בחברה. סירוב למצוא פתרון צודק עם הפלסטינאים, מחירי
הדיור השערורייתיים. האבטלה, הרעב, הקיטוב בעם..." כאן עצר
לנשום חיוור ובוהק עיניים.
"כל זה כדי להביא התנסות ועצב למשוררים ואנשי הספרות??? "נו
באמת כבוד השר..."
"אני לא מאמין". השר ענה בשקט חגיגי, "הכל אמת ואף עוד הרבה
דברים שלא ציינת."
"אז... אז", חזר העיתונאי לגמגום שהיה רגיל בו . "לא אכזרי
לעשות זאת?"
"עשינו את זה בגלל הידיעה שדברים רעים רק מטיבים עם היצירה.
כמו כן חשוב על הדורות הבאים" המשיך שר התרבות בהניפו יד
למלצר. "חשוב שתהיה להם תרבות ברת משמעות ואיכות".
במהירות לפני שישכח שאל העיתונאי: "אז למה כל הציבור חייב
לעבור את זה?"
"כי לך תדע מי הוא מי בארץ הזו" ענה השר וחוץ מזה, המערכת
קיימת, "מה אתה רוצה?" התריס בתמיהה, "האנשים שבה חייבים
להצדיק את קיומם".