חיוך קלוש עבר על פני, נעלמו רגעי הבדידות, חלפו שעות העצב,
נגמרו ימי הבכי, הגיעו שנות המנוחה. רוח שמחה נחתה עלי. הקופסא
נחה לצדי על המזרן, ריקה, הבטתי בה בקושי מאמינה שעשיתי זאת
לבסוף. היה שקט מסביב, כולן ישנו, חוץ מצליל וחני שהיו בסרט.
"עשיתי את זה!" חשבתי וההרגשה היתה טובה.
חיוכים עברו על פני, לא סתם החיוכים המזויפים בהם התהדרתי בזמן
האחרון, חיוכים אמיתיים כמו שאדם אמור לחייך, חיוכים אמיתיים,
מבפנים.
דמעה נשרה מלחיי לכרית, עצב של רגע, של פרידה מהדברים הטובים
המעטים שמצאתי כאן, מרגעי המנוחה הבודדים שהוענקו לי.
כתבתי את מחשבותיי במחברת, שידעו מה חלף אז בראשי, לפני
הגאולה, לפני השקט.
נשמתי בכבדות, לא ידעתי אם זה מההתרגשות, מהפחד או מהשפעת
הכדורים.
לרגע חלפו בראשי האנשים החשובים לי, הורי ואחיי, ניבי, גל
ואפי, אחייני: שילת, יגאל, סמדר ויוני וחמשת חברותיי: טל, חני,
צליל, לולי וסם. וכמובן, מייקי שלי. גל חרטה אדיר שטף אותי,
רציתי לראות אותם עוד פעם אחת אחרונה, עוד פעם אחת, אחת ודי...

החדר סביב החל להיטשטש מעט. עיני נעצמו, רציתי לקום וללכת
אליהם, לחבק את כולם באהבה.
המחשבה האחרונה היתה שאת הנעשה אין להשיב, וכדאי שאשלים עם זה
שעשיתי את זה, אין לי עוד סיכוי...

אני חושבת... המוח שלי עובד. כנראה שאפשר לחשוב אחרי שמתים.
אני מרגישה את הגוף שלי, כנראה שהחיים פשוט ממשיכים במקום אחר,
לבן... הכל לבן...
"אני מתה? זה המוות? לבן?" שאלתי את עצמי "לא..." ידעתי שאני
לא מתה "מישהו הציל אותי... אני שונאת אותם... מי העיז בכלל?"
חשבתי, רציתי לבכות, אחרי כל זה, אחרי שסוף סוף השלמתי עם
העובדה שאני אמות מישהו בא ומציל אותי? אחרי שהשלמתי עם העובדה
שאני אמות ולא אראה אותם יותר, אז מישהו בא ומציל אותי? רציתי
לבכות.
"נתקשר להורים שלה, חני?" שמעתי את צליל.
"כמה שאני שונאת אותך, צליל..." חשבתי לעצמי.
"אני חושבת שאנחנו צריכות לשאול אותה, נחכה שתקום..." ענתה
חני.
"כמה שאני שונאת גם אותך, חני... תודה שאת לא מתקשרת אליהם..."
פתאום עלתה במוחי מחשבה עליה לא חשבתי לפני כן. כשאתעורר אצטרך
להתמודד עם כולם, לא חשבתי על זה לפני שניסיתי להתאבד. פי היה
יבש נורא ושורף. דברים כל כך חשובים ועם זאת כל כך טפשיים.
רציתי שאפי יהיה לידי. רציתי את שילתי וסמדי ואת יוני ויגאלי
איתי, רציתי לנוח.
פקחתי את עיני בקושי "היא... היא מתעוררת..." לחשה צליל.
חני נגעה בשערי בעדינות "גוני? את ערה?" לחשה לי.
ניסיתי למקד את מבטי "אני ערה..." לחשתי בצרידות.
הן שתקו בכבדות, חני נוגעת בשיערי וצליל נוגעת בכף ידי הפשוטה
במורד המיטה הלבנה עליה שכבתי.
"כמה זמן אני כבר ככה?" שאלתי בשקט.
"כל הלילה" לחשה צליל.
"מה עשו לי?"
"שטיפת קיבה..." אמרה חני.
"הם אמרו שזה יכל..." מלמלה צליל "לדפוק לך את הכליות וזה..."
"למי אמרתן?" התעלמתי, צליל יצאה מהחדר לרגע, חני משכה באפה.
"אף אחד, שתקנו..." אמרה חני.
"נגיד רק למי שתסכימי שנגיד..." פרצה צליל חזרה לחדר "את
רוצה?"
"מייקי יודע?" שאלתי מתעלמת שוב משאלתה.
"לא, רק אנחנו יודעות..." אמרה צליל.
"למי אנחנו יכולות לומר?" שאלה חני לבסוף, הרגשתי אותה מתפללת
שאסכים לומר לבנות.
"רק לבנות..." נעניתי לתפילתה האילמת. "אבל רק להן, ושיסתמו
אחר כך..." ראיתי את צליל נאנחת בהקלה. "זה בסדר צליל, את לא
צריכה להסתיר ממני את ההקלה הזו..." ניסיתי לשדר אליה. הן לא
תמיד קלטו כששלחתי להן מחשבות. אני לא חושבת שהן הבינו שזו אני
שולחת את המחשבות, פתאום צצה להן מחשבה בראש שלא היתה שם קודם.
לפעמים זה עבד, לפעמים לא. עם מייקי זה עבד. הוא ידע לעשות את
זה, יכולנו לדבר במחשבות, טלפתיה אני חושבת שקוראים לזה.  
הפלאפון שלי צלצל, חני הביאה לי אותו. "אמא" הבהבה על המסך.
השעה היתה חמישה לשמונה. ואם לא הייתי עונה לה היא היתה
מתחרפנת.
"הלו אמא."
"גוניש מותק, מה קורה? הכל טוב?" צהלה באוזני, ראשי כאב נורא.
"כן, אימא, הכל בסדר..." כמעט לחשתי. "ואתך?"
"הכל טוב, תודה מותק." הרוגע נשמע בקולה, "איפה את?"
"בדרך לשיעור" שיקרתי בלי להניד עפעף. אין טעם לומר לה, כל
הרוגע יתנדף בשניה. זה גם לא אכפת לה, היא היתה נורא אנוכית.
"מה שלום כולם? כולם בסדר?"
"כן, הכל טוב. כולם מהממים כרגיל... רק אפי בכה מתוך שינה
אתמול בלילה, זה היה מאוד מוזר..." היא היתה עסוקה במשהו אחר,
בטח תולה כביסה. "מתי את באה?"
"לא יודעת, כשיהיה חופש, אולי בשבת..." עניתי בשעמום.
"טוב, אז אני כבר אדבר אתך יותר מאוחר, טוב? יש לי מליון דברים
לעשות, סופסוף יש לי יום חופש..." ידעתי שאולי היא תספיק דבר
אחד מהמליון. ככה היא. בונה הכל על יום אחד, ובסוף היא עושה את
החצי מליון שלא תכננה.
"טוב, אז נדבר..." מיהרתי לומר.
"ביי מאמי..." כמעט ניתקתי ופתאום "אהה, וגוניש?"
"כן אמא?" שאלתי בעייפות.
"אבא שלך מסר ד"ש..."
"תודה" ניתקתי. לפעמים היא שגעה לי את השכל, אבל לרוב היא היתה
בסדר, ואבא... לרגע לא יכול לשבת בשקט, כל היום בנסיעות, כל
שבועיים בחו"ל. תמיד העדפתי אבא בבית מאשר מתנות מחו"ל שכל
החברים שלי קינאו בהן.
"אז מה קורה?" שאלה צליל.
"אותו חרא, יום אחר..." ציטטתי את סטיבן קינג בעייפות.
"ככה?" שאלה חני.
"טוב, עופו כבר! אתן מתות לספר כבר לטל, לולי וסם" אמרתי
"אנחנו כל כך שקופות?" שאלה צליל במבוכה.
"צליל, זה בסדר אני מבינה, זו חתיכת רכילות עסיסית... תמסרו
להן ד"ש ושאני בסדר..."
"ומייקי?" שאלה חני בחשש.
"אני אדבר אתו!" אמרתי בקרירות. הן יצאו, כמעט בריצה.

לא רציתי להעיר את מייקי אם הוא ישן, אז לא התקשרתי אליו. רק
שידרתי אליו מחשבה עדינה, מגששת, לכיוון הכללי בו הוא היה אמור
להיות. על כל מחשבה, כאילו כתבתי כתובת, אבל לא תמיד היא היתה
נכונה, ולא נקלטה.
הפלאפון שלי צלצל כמעט מיד, הפעם 'מייקי' הבהב על המסך,
עניתי.
"בוקר טוב, גולי, ממצב?" שאל בקלילות.
"אותו חרא יום אחר..." עניתי בעייפות. "ואתך?"
"אותו הדבר..." זו היתה מן סיסמא שלנו. "איך ישנת?"
"לא ישנתי"
"למה? איפה היית?"
"בבית החולים, בתרדמת..." עניתי בשלווה. קיוויתי שיפרוץ
בהיסטריה, אבל הוא היה בן אדם רגוע מאוד. "כואב לי הצוואר
נורא..."
"אז עשית את זה?" שאל בסקרנות "איך היה? איך את מרגישה
עכשיו?"
"אני בסדר... קצת מדוכאת, קצת שמחה, לא ברור..."
"למה דיכאון?"
"כי הכנתי את עצמי קשות למוות, ושאני לא אראה יותר אף אחד,
ופתאום התעוררתי בבית החולים ולא בעננים כמו לפי התכנון, וזו
היתה אכזבה קשה ביותר..."
"ושמחה?" שאל אחרי שתיקה רווית מחשבות.
"אתה יודע, שניה לפני שאיבדתי הכרה עבר עלי גל עצום של חרטה,
משהו ענק. פתאום רציתי לראות את אחים שלי, חברות שלי, אחיינים
שלי, אותך... רציתי לראות הכל בפעם האחרונה... רציתי נורא
לבכות, אבל כבר לא הייתה לי אחיזה במציאות..."
"לא נורא, גולי, איך ניצלת?"
"צליל וחני, חזרו מהסרט וראו אותי והקופסא הריקה, ניסו להעיר
אותי ואז התגנבו דרך הפרצה בגדר, הייתי על הגב שלהן כל
הדרך..."
"ואיך את מרגישה?"
"חיה..."
"זה טוב, את יודעת..."
"כן, טוב..." אמרתי במעט אכזבה.
שתיקה.
"אני שמח שאת בסדר, את יודעת..." אמר לבסוף.
"גם אני..." חיוך קלוש עלה על פני לראשונה מאז התעוררתי. לגמתי
מכוס המים שנחה על השידה.
"אוהב אותך..."
"אני אותך..." הפרחתי לו נשיקה.
"נדבר?" חייך אל הפלאפון, שמעתי את החיוך.
"נדבר!" חייכה.
קיבלתי את ההרגשה שלו, שהוא מאוד שמח שאני חיה.. שדיברתי איתו,
ידעתי שעכשיו הוא יושב בחדר, מוקף בכל החברים שלו נושם עמוק
מנסה להירגע...
בטח בכל השעות האלה שלא קיבל ממני סימן חיים חשש לנורא מכל...
היה לי כיף לקבל ממנו את הרגשות האלה... הרי זה הוכיח לי יותר
מהכל שהוא אוהב אותי...
וזה כל מה שהייתי צריכה...