היית לי תקווה
היית לי תלות
היית לי אהבה
היית לי שמחה
היית לי דמעה
היית לי זיכרון
היית הגורל
היית החלום
היית... והיום אינך כלל.

הוא היה האהבה הכי גדולה שלי, קצרה, אבל גדולה... אולי...
בעצם... אוף! מה אני מבינה באהבה?
הוא לא יוצא לי מהראש!!!
אני מתעקשת לומר שהתגברתי עליו, שהוא מזמן מאחורי, אבל האמת
שבכל פעם שאני רואה אותו, שומעת אותו, מדברת עליו יש לי ניצוץ
בעיניים וכאב חד כזה בלב. אוי כמה שזה כואב.
אני נתתי לה ללכת! אני הרסתי אותה! אני לא ראיתי שהיא פה
בכלל!
ואולי... זו לא הייתה אהבה, אף פעם, הרי לא נתתי לעצמי לנסות,
להתנסות, להעמיק, להיסחף, לשקוע...
אולי לא פגשתי באהבה אף פעם ואני רוצה לראות בו את האהבה...
אולי זו מן תלות שפיתחתי מחוסר הבטחון שלי, מחוסר הנסיון,
מחוסר הידיעה.
אולי אני סתם מתעקשת שזו היתה אהבה, כי הוא גרם לי לחייך
ואפילו לבכות.
אולי זה אינסטיקט טבעי שלי, הרי כל פעם שאני שומעת את המילה
הזו הזכרון שלו קופץ לי ללב.
אולי חשבתי שזו אהבה כי נראה לי שאנחנו מתאימים אחד לשניה.
אולי פירשתי את זה כאהבה כשחלמתי עליו ימים.
והיום... אין לי זמן לחשוב ואין לי זמן להתחרט.
אני לא יודעת אם אהבתי, אני לא יודעת אם אוהב, אני לא יודעת אם
אני אוהבת.

אבל אני יודעת שאהבה יש רק אחת,
ואם היא זו שנתתי לה ללכת
אני לא אזכה בה לעולם.