איך שהוא, הכל משתבש, באופן כזה או אחר, איך שלא תביט על זה.
שום דבר לא נשאר תמים, אפלטוני, אמיתי, נכון.
רק הכאב מלווה אותנו לאורך כל הדרך והאהבה משככת אותו.
איך נתתי לדבר היחיד, שהאמנתי שישאר כמו שהוא ובטח ובטח רציתי
שישאר כמו שהוא, להשתבש?!
זה היה אפלטוני, זה היה תמים, זה היה אמיתי, זה היה חייב להיות
נכון.
אבל איפה שהוא בדרך נתתי לזה להיות חזק, נתתי לו להתקרב יותר
מדי, לדעת בדיוק איפה למשוך את החוטים כדי שארקוד.
איפה שהוא בדרך נתתי לעצמי להרגיש, פשוט להרגיש, נקי, בלי
לחשוב הרבה, להנות מהרגע, מהדקות, מהשעות שהיו לי איתו.
איפה שהוא בדרך נתתי לו להכאיב, כאב מר-מתוק עד הסוף, עד הבכי
המלוח שתיבל את הכאב הזה לשורף כל כך, למכלה כל כך.
איפה שהוא הלכתי לאיבוד, אפופת ריח מתוק מנשיקותיו שהוליכו
לתהום האינסופית של צרחות ונחלים של דמעות.
איפה שהוא התאהבתי בו. אני אף פעם לא מתאהבת בבחור הנכון,
למרות שזה היה חייב להיות נכון מכל הסיבות הנכונות שבעולם.
איפה שהוא נפצעתי, נכוויתי, דיממתי, בכיתי כשהוא עזב את
הסדינים בלי מבט אחד, אפילו לא מבט מרוחק.
השאיר שם בין ערימת השמיכות והסדינים המקומטים את התמימות, את
האפלטוניות, את האמת...
הכל הפך כל כך מנוכר, נשאר רק הכאב וגעגוע למה שהיה פעם נכון,
לפני שהכל השתבש, לפני שאהבתי אותך... |