בלכתי בשביל המפותל והחדגוני
צצו להן בשולי השביל אבנים לבנות
שכיוונו לעבר מערות.
בלכתי לעבר המערות נדמה היה
שהאבנים אינן לבנות כתמול שלשום
אך שמתי את פעמיי לעבר המערות
בפתח המערה מראה נורא לעיניי
נגלה, גופתו האדירה של יצור אדיר
ממדים ונדמה שבאפו אין רוח חיים.
ראשו מרוסק וכולי מרגיש כאילו
לבי נמחק לאט לאט מעט מעט.
אך למרות המחזה האיום
המשכתי לנשום ובתוך המערה
כולי מתכסה אפלה נוראה
והכל דממה הנני פוסע
במערה ללא גבול עד לרגע בו
עיניי צדו את האבנים הלבנות,
ושוב אותי הן מוליכות למקום
לא נודע שבו
איש עוד לא היה.
הנני מתחיל לפנות ולתהות
"לאן אותי הן מובילות ?"
רגליי החלו נחלשות וכוחן אותן
נוטש הנני חושש שמא נגוזה
התקווה שהאבנים הלבנות
פיתחו בנשמה, והנה במערה
ישנם נקיקים ועיניי לא מוצאות
דרך לעבור מכאן,
נאבקתי בשיניי למציאת המוצא
מן האפלה אך לדאבוני הנני
בן הפטיש לסדן ואת נשמתי
אנוכי שוקל למכור לשטן.
אך לפתע הבחינו עיניי
הדומעות באבנים הלבנות ובי
נוצקה תקווה חדשה לשוב ולהביט
באבנים הלבנות כש-שמש חמה
ומלפטת עליהן מדלגת כילדה
שמצאה את אושרה.
אני חש לכיוונן של האבנים
הלבנות מבלי לבחון בקפדנות
את המקום עליו רגליי התשושות
נעות.
הנני דוהר כמו סוס שאדוניו דולקים
אחריו עם שוט וברצונם אותו להלקות
ודווקא שנדמה היה שחמקתי מן הצרה,
גופי החל כושל ומועד וקול זעקתי עוד
מהדהד, הרגשתי שזה הוא קיצי ואת
עיני הייגעות והדומעות עצמתי בכדי שאת
האסון לא אוכל לראות.
נפשי הכינה עצמה לקראת חזרתה אל
הבורא, נפשי החלה אצה לעבר הפירצה
אך בדיוק בעומדה לנטוש את גופה
הרגשתי שפרחים נפלאים את נפלתי
מונעים ולי משמשים כמצע ענוג.
הרמתי ראשי ולעיניי החלושות נגלה
עמק רחב ידיים בעל פרחים ועצים
מרהיבים ששברו את חדגוניות
השביל בזכרוני, העצים והפרחים היו כה
רבים עד שניחוחם היה כ-בושם שכל
המריח אותו היה ממלא ריאותיו עד
שלא יוותר בהן מקום.
כל המסתכל מן המרום יחשוב שבורך
המקום.
הנה רגליי שבו לאיתנן , קמתי עליהן
ועתה ראשי פונה דווקא מטה לעבר
האבנים הלבנות ועליהן טבועות באותיות
בוהקות וברורות המילים הבאות :
"ברוך הבא לארץ החלומות".