וכשהמוזיקה דולקת היא כאילו מחפה על השקט.
מסתירה אותו כאילו אם לא הייתה שם היינו נחנקים ממנו.
ואנחנו נחנקים.
דרך חלון המכונית המאיצה הכל מתעוות, אפילו לצלילים אין משמעות
יותר, כשאני בוהה בכם מאחורה, תוהה איך הכל השתבש
ולאן הכל נעלם.
ועכשיו כשהשקט כבר לא מוכחש, וחצאי משפטים נשארו תלויים
באוויר
אני נושמת עמוק את החיכוך, אני פורחת על כאב, ואי נעימות היא
מצע גידול מושלם בשבילי.
אבל אני נרקבת במושב האחורי הזה, חושבת, נאבקת, אבודת עצות -
לאן הכל נעלם?